בעוד מדינת ישראל עוצרת נשימה לקראת השבת גופתו של סגן הדר גולדין ז"ל, חברו הקרוב אלחי רפואה, מתקשה להאמין שהרגע הזה באמת הגיע. עשור חלף מאז שאיבד את הדר, חברו מהמכינה ומהצבא, שידע לשלב בין עוז לענווה, בין חיוך לנחרצות. עכשיו, כשהוא עצמו שב מהלחימה בעזה, הוא מרגיש שהמעגל עומד אולי להיסגר – לא רק בינו לבין הדר, אלא בין מדינה שלמה לסיפור שעדיין לא נחתם.
למדנו והתגייסנו ביחד
אלחי רפואה, אנליסט ומוזיקאי מתל אביב, הכיר את הדר גולדין עוד בימי המכינה בעלי: "למדנו יחד במכינה, שירתנו יחד בצבא, היינו חברים בכיתה. הסיפור שלנו התחיל בתור חבר’ה צעירים שחולמים חלומות. אני בעצמי הייתי מוזיקאי באותה תקופה, והוא היה אומן כזה, זה מה שחיבר בינינו. היינו לומדים יחד, מפליגים בדמיון, יחד התגייסנו גם לגבעתי".
"בחור מצחיק כזה, כפוף קומה ואדיב"
את הפגישה הראשונה עם הדר אלחי זוכר עד היום: "בחור מצחיק כזה, כפוף קומה ואדיב. לא הבנתי עד כמה הוא אדיב אז. לאט לאט התחלתי להבין את האישיות שלו. בכל מקום שהייתי איתו ראיתי אותו פורח ומצטיין".
"הדר היה אדם מאוד ערכי, חבר טוב… האמא והאבא של הצוות שלו", הוא מתאר. את התחכום וההומור שתמיד ליוו את הדר הוא לא שוכח: "יום אחד הוא קיבל עונש להביא מאה מצ"לים (מצבת לוחמים – מעין רשימת נוכחות) אז הוא, במקום לשבת ולכתוב מאה מצאלים, גזר את המילה ‘מאה’ וכתב באמצע את המילה ‘מצ"לים’. זו הייתה התחכמות מצחיקה שלו. אין עליו".
"אתה לא מרגיש פראייר?"
אבל גם ביניהם לא תמיד היו הסכמות: "לא פעם אמרתי לו, הדר, אתה לא מרגיש פראייר? והוא אמר לי 'מה פתאום? מרגיש שליח של עם ישראל'".
כשפרץ מבצע "צוק איתן" ב-2014, שניהם היו קצינים. אלחי לא היה באותו אירוע שבו נהרג הדר, אך ימים ספורים אחר כך, הוא היה בין מי שנשאו את ארונו כשנקבע מותו של הדר ז"ל.
"נשאתי את הארון בלוויה לאחר שנקבע מותו"
“לקח זמן להסביר לאנשים זה חלק מהבעיה. חשבו שהוא נטמן כשהוא לא. ואז התחילו גם להגיד, רגע, בעצם ההשבה שלו היא בעד מחבלים. ומשפחת גולדין אמרה ממש לא", הוא נזכר. "מבחינתי מאז שהדר נחטף צוק איתן לא נגמר. הסיפור של צוק איתן לא הסתיים”, הוא אומר.
יותר מעשר שנים אחרי אלחי מצא את עצמו שוב באותם נופים, הפעם כחייל מילואים במלחמת חרבות ברזל. "לחמתי בניר עוז, בבארי ובעזה עצמה", הוא משחזר, “זה היה מדהים וגם כואב לראות איך הכול היה על הקיר. חמאס למד את הערך של החטופים, וישראל לא עשתה מספיק כדי להשיב אותם".
"סבב שני"
לדבריו, התחושה הייתה של "סבב שני" באותה מלחמה שלא הסתיימה: “הבנתי שמה שלא נסגר אז – רודף אותנו גם עכשיו. צוק איתן פשוט המשיך בשם אחר".
כעת, כשהדיווחים מדברים על השבת גופתו של הדר גולדין, אלחי נאחז באופטימיות הזהירה. “אני בהתרגשות מאוד גדולה,” הוא אומר, “מצד שני, עד שבאמת הדר לא חוזר אנחנו לא רגועים. אני אישית לא רגוע, כי אנחנו מכירים את חמאס ויודעים שהארגון עושה שטיקים וטריקים, אבל אני מקווה שהפעם זה קורה, שהפעם זה זה. כי אי אפשר אחרת, ואסור אחרת".
הוא מתאר את הציפייה הדרוכה לרגע שבו תגיע הוודאות: "אני כבר יכול לדמיין את הרגעים שבהם הוא ישוב, אבל אנחנו לא נהיה בטוחים עד שלא יגיע אישור מאבו כביר, כי באמת יש משהו מאוד מרגש בוודאות הזאת".
מגש הכסף
לצד השירות והמאבק, אלחי מצא דרך לבטא את הקשר עם הדר גם במוזיקה. השיר שלו "מגש הכסף" הוקדש לזכרו. "באמת באותו יום כשהשיר יצא ניסיתי כמה שיותר לעשות הכול בשביל להשיב אותו.
שיר נוסף, כך הוא מספר, ייצא לאחר שובו של הדר: "הקלטתי שיר שנקרא ניגון העוז והענווה וחיכיתי להשמיע אותו רק שהוא ישוב. 11 שנים הוא כבר מוקלט ולא יצא".
כשאני שואלת את אלחי מה היה רוצה שיזכרו מהדר הוא מתעכב על מה שהוא היה לא רק כלוחם, אלא כאדם. “לקחתי ממנו את העדינות, את הנועם, את האיתנות,” הוא אומר. “לא לדבר בסימני שאלה, לא לדבר בסימני קריאה, לדבר בנקודות. להיות תכליתי, אחראי, אך עם זאת לא מתנצל".
אלחי מתייחס גם למאבק וללקח שצריך ללמוד ממנו: “אני חושב שגם עם ישראל התחיל לעשות מאמץ אחרי שבאמת קיבלנו את זה בהפוכה, ב-7 באוקטובר. אבל צריך גם להגיד – כשעם ישראל נזכר, זה לא היה מאוחר מדי. ברור שאמרנו ‘איפה הייתם עד עכשיו’, לפחות הגעתם – אז בואו תעזרו".
