כילדה, באירופה של מלחמת העולם השנייה, היא למדה מה זה פחד וחוסר ודאות. יותר משמונים שנה אחר כך, ב-7 באוקטובר, תמרה אזרוב, שורדת שואה, בת 85 מצאה את עצמה סגורה בדירתה בשדרות. "בשואה המלחמה נמשכה ארבע-חמש שנים והיתה בכל מקום; כאן זה היה בישראל, במדינה שלנו – אבל התחושה היתה אותה תחושה. הם רצו להשמיד יהודים".
בשיחה עם "רגע NEWS", תמרה מספרת על הימים המטלטלים של תחילת המלחמה ועל הבחירה בחיים כל יום מחדש.
ה-7 באוקטובר של תמרה
ב-7 באוקטובר תמרה, הייתה בבית שלה בשדרות, עם חברה שהגיעה לביקור ממעלה אדומים. ב-6 בבוקר נשמעה האזעקה הראשונה. אחריה הגיעה עוד אחת, ועוד אחת ועוד אחת. בין לבין נשמעו קולות נפץ חזקים. "שמענו את הרעש. אי אפשר היה לדבר", היא מתארת. בתוך זמן קצר התברר שזה לא "עוד סבב". התקשורת בעיר נפגעה: הטלוויזיה לא עבדה, החשמל והקליטה לא היו יציבים והמידע שהגיע לתמרה היה חלקי ולא מדוייק.
בשעה 9:00 חברתה של תמרה חזרה למעלה אדומים לאחר שהבת שלה, הגיעה על מדים לאזור ואספה אותה. תמרה נשארה בדירה שעות ארוכות, מנסה להבין מה קורה ומתי בכלל אפשר לצאת. העולם כולו הצטמצם לכמה מטרים בתוך הבית ולמה שנשמע מבחוץ. אחת השכנות בבניין שלה עברה בין הדירות ושאלה אם היא צריכה משהו. "ביקשתי רק כיכר לחם", היא משחזרת.
רק בדיעבד התברר לה מה התרחש באותן שעות מחוץ לקירות ביתה. לאחר זמן מה הגיע הנכד שלה לדירה והופתע לגלות אותה שם. "את בבית? למה את בבית?", שאל. תמרה נשארה שלושה ימים בשדרות וב-10 באוקטובר עלתה על האוטובוס האחרון ופונתה למלון בים המלח.
הימים שאחרי הטבח
ה-7 באוקטובר לא הסתיים עבור תמרה ברגע העלייה לאוטובוס. גם אחרי שהתרחקה משדרות, השאלה שנשארה פתוחה הייתה איך חוזרים לחיים כשהשגרה נקטעת בבת אחת. עבור תמרה, כמו עבור קשישים נוספים בעיר, המקום שמילא את הוואקום הזה היה מוכר דווקא מהשגרה שלפני: המפעל התעסוקתי של עמותת "רעות".
המפעל התעסוקתי של העמותה פועל בשדרות ומיועד לאזרחים ותיקים. הוא משלב עבודה יצרנית עם מסגרת חברתית קבועה, ומציע לבני הגיל השלישי סדר יום מובנה הכולל תעסוקה מותאמת ליכולת, ארוחת בוקר משותפת ופעילויות משלימות. המשתתפים מגיעים למפעל למשך כמה שעות ביום ומבצעים עבודות הרכבה, אריזה ומיון עבור גורמים שונים במשק. עבור רבים מהם, מדובר במסגרת שמאפשרת לא רק הכנסה משלימה, אלא בעיקר יציאה מהבית ושימור תחושת שגרה ונחיצות.
שגרה במצב של חוסר וודאות
לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, הקשר של תמרה עם המפעל התעסוקתי לא נותק. שבוע לאחר המתקפה עובדי עמותת “רעות” יצרו קשר עם הקשישים שליוו בשגרה, אחד-אחד, בדקו מי נשאר בעיר ומי פונה, וניסו לתת מענה בתקופה שבה מערכות רבות קרסו או פעלו באופן חלקי.
במלונות שאליהם הגיעו תושבי שדרות הופעלה פעילות מותאמת לבני הגיל השלישי, כולל תעסוקה ופעילויות בסיסיות, במטרה לשמור על רצף ולמנוע ניתוק מוחלט מהשגרה. הקשר התנהל דרך שיחות טלפון, הודעות ועדכונים שוטפים, והפך עבור רבים לעוגן בתקופה של חוסר ודאות מתמשך. עבור תמרה, המשמעות הייתה פשוטה: גם מחוץ לבית, וגם כשהכול התערער, המסגרת שהכירה לא נעלמה לגמרי.
בשלב מסוים הליווי קיבל גם צורה פיזית. במלונות שאליהם פונו תושבי שדרות, ובהם גם תמרה, הועברה פעילות תעסוקתית של המפעל עצמו. חומרי גלם הובאו מהעיר, והעבודה התקיימה במקום – בקצב מותאם, בתוך מציאות של פינוי וחוסר יציבות. אחת העבודות שבוצעו שם הייתה הכנת פמוטים להנצחת החייל שילה כהן, משדרות, מפקד צוות ביחידת שלדג, בן 24 בנופלו שנהרג בשבת השחורה. במשך כשבוע עבדו הקשישים יחד, במלון בים המלח, וייצרו אלפי יחידות שבהמשך הועברו לעירייה.
"זה המזל שלי"
עם החזרה ההדרגתית לשדרות, גם הפעילות במפעל התעסוקתי חודשה. לא כולם חזרו מיד, לא כולם באותו קצב, אבל המסגרת נפתחה מחדש. עבור תמרה, המשמעות הייתה חזרה ללוח זמנים מוכר: להגיע בבוקר, לפגוש אנשים, לעבוד כמה שעות ואז לחזור הביתה. "מה שעושים פה בידיים זה יותר טוב מפיזיותרפיה", היא אומרת.
"זה מקום חם, מקום שבו מישהו שם לב אם הגעת בבוקר – ואם לא, גם שואל למה". לדבריה העמותה מעניקה לה סיבה לצאת מהבית ומהווה מקום שמחזיק אותה גם כשקשה. “לפעמים אני לא רוצה לקום בבוקר", היא מספרת, “אבל אני יודעת שאני צריכה לקום, להתלבש יפה וללכת לעבודה ברעות. זה המזל שלי".
היעד הבא
עם סיום המלחמה והשבת כלל החטופים מעזה, מנכ"ל העמותה יניב צברי מציב יעד ברור – "להעניק לעוד ועוד אזרחים ותיקים בשדרות סיבה לקום בבוקר ולהגדיל את שעות הפעילות של המרכז". הוא מבקש לנצל את הבמה כדי לפנות למגזר העסקי בקריאה לראות במפעל לא רק מיזם פילנתרופי, אלא הזדמנות עסקית ממשית.
הוא מבקש מחברות ומפעלים במשק לקחת חלק במיזם ומדגיש כי "העברת פסי ייצור או אריזה למפעל בשדרות מספקת לחברות עבודה איכותית ומבוקרת תוך מימוש ערכי של אחריות תאגידית במקום שבו הם נדרשים ביותר. היכולת של בני הגיל השלישי, שחלקם שורדים את התהפוכות ההיסטוריות פעם אחר פעם, להמשיך ליצור ולהיות חלק מהמרקם היצרני של המדינה, היא התשובה האזרחית החזקה ביותר לניסיונות הפגיעה בחוסן הישראלי".
"עבור ותיקי שדרות, המפעל התעסוקתי הוא המקום שבו הרוח מנצחת את הטראומה, יום עבודה אחד בכל פעם", הוא מסכם.
אישה מדהימה!!! כתבה מרגשת מאוד!
יש טרוריסט לאומי אהרון ברק שזמם לפגוע ופגע בחברה כולה בישראל ויש טרוריסט שמ"חייל מספר 1" נותר אפס עלוב אהוד ברק נבזה ומושחת
יחד עם שותפיהם בוזי ועמית ועוד חבורות משרד ורחוב שפלים כנראה ללא תקנה
כתבה מדהימה כן יירבו…