חיים טרייטל, לוחם חרדי שנפצע במהלך הקרב בעזה, שיתף הלילה (בין שבת לראשון) בפוסט מרגש שפרסם ברשתות החברתיות על חוויותיו כלוחם חרדי ואת הדרך הארוכה שעבר מהישיבה ועד שהפך ללוחם בצבא ההגנה לישראל.
"חייתי בתודעה מאוד מסוימת כנער חרדי, לא הרגשתי חיבור לצבא. כשהייתי ילד קטן חייל הצטלם איתי בכותל, וממש הייתי מרוגש. כשחבריי הורידו דגל ישראל כמשחק היה לי קשה", שיתף חיים את תחושותיו על השנים בהן לא היה חיבור לצבא. "לא היה לי מקום בסיפור הזה", הוא אומר, ומתאר את הילדות החרדית בה לא היה מקום לחיבור רגשי לצבא ולחיים מחוץ לעולם הישיבות.
"לא יכולתי להפסיק להתעניין במתרחש מחוץ לישיבה"
השלב שבו התחיל להבין את משמעות השירות הצבאי היה אחרי הבר מצווה, כאשר עבר לישיבה קטנה. "הייתי מהבחורים הטובים בשיעור", הוא מציין, "אבל היה משהו בתקשורת ובחדשות ששאב אותי. התחלתי להאזין לקווי חדשות מהטלפון הציבורי בישיבה, ולא יכולתי להפסיק להתעניין במתרחש מחוץ לישיבה". החיים בישיבה לא סיפקו לו את התשובות לחיים האמיתיים, והוא מצא את עצמו מבריח עיתונים חרדיים שנאסרו להכניס, ומסתכל בהערצה על חיילים ברחוב.
כשהגיע הזמן לבחור בין המשך החיים בישיבה לבין הצבא, החיים לא היו פשוטים. "לא רצו לקבל אותי לישיבה גדולה בגלל שהייתי יותר מודרני", הוא מספר, "אך בזכות התערבות האדמו"ר, הצלחתי להיכנס לישיבה". אך השינוי המשמעותי הגיע כשחיים החליט להתגייס לצה"ל, כאשר החלום לשרת בצבא הפך למציאות, אך לא כפי שציפה.
עם הגיוס, חיים הגיע עם מוטיבציה גבוהה מאוד. אך לאחר יומיים בטירונות, כשהתקשה בבוחן כושר, הוא הבין שזה לא הצבא שחלם עליו: "חלמתי שיהיה הרבה יותר אקשן. אבל כל יום שעבר אמרתי לעצמי שאני חייב לשדר כלפי חוץ שכיף פה וזה חוויה ולסיים את זה."
הקושי לא עמד בדרכו של חיים, והוא המשיך להילחם. אך לאחר זמן מה, הוא נאלץ לעבור לתפקיד עורפי בעקבות פציעה ברגל. "אני זוכר שממש בכיתי לו שזה קשה לי, ושאני עשיתי מהלך ושעכשיו לצערי אני צריך תפקיד עורפי," הוא שיתף, "אבל התנחמתי ואמרתי לעצמי: ניסיתי, לא הצליח, זה מה יש, נתקדם הלאה".
"אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל בשביל לחזור"
כשהחלה המלחמה, וחיים נשאר בבית לתקופה, הוא הרגיש את כאב הגעגועים: "אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל בשביל לחזור, ולהיות חלק כמו שחלמתי", כשהחלים ושב להכשרה, הוא מצא את עצמו בהכנות לקרב בעזה, "הגאווה הייתה בשמים, כל רגע ברצועת עזה עם מטרה של חילוץ חטופים ולהפוך את העולם לטוב יותר".
"חבריי שניאור נפל בעזה, ואני השתחררתי מבית החולים"
אבל לאחר שנפצע, חיים מצא את עצמו שוב באותו מקום של חוסר חיבור: "חבריי שניאור נפל בעזה, ואני השתחררתי מבית החולים לשיקום יום, ואין ביכולתי לסייע ולהיות שם עם הפלוגה בפנים בעזה." הוא מתאר את הקושי שבדאגה לחבריו שממשיכים בשדה הקרב: "הדאגה והכאב לחבריי שבפנים ובכל דיווח על תקרית להיות אגואיסט ולהגיד רק לא החטיבה, הגדוד והפלוגה, והחברים שלי".
לסיום, חיים מסכם את תחושותיו, כשהוא מביע את תפילתו והתחינה: "אני מייחל ומתפלל שכל החטופים החיים ישובו למשפחותיהם, וכל החללים לקבורה, ושהחיילים יחזרו לשלום לביתם".
מה יהיה איתן?