ראש הישיבה החילונית בבינ"ה והסופרת אילה דקל פרסמה הבוקר (ד') פוסט שבו תיארה את הרגע שבו בעלה, יונתן, מפקד לוחמים בגדוד לוחם בלבנון, יצא הביתה – ומיד הלך לבקר את החיילים שלו בבית החולים.
ביקור הפצועים
"בשעת לילה מאוחרת יונתן יצא מלבנון. ועוד לפני שהגיע הביתה, הדבר הראשון שהוא רצה לעשות זה ללכת לבקר את הפצועים של הגדוד", פתחה את דבריה.
"נפגשנו במסדרונות בית החולים שמתחת לאדמה. המון מיטות צפופות צפופות ווילונות אפורים חוצצים בניהם. ובין הוילונות, לוחמים על מדים, כולם יצאו הרגע מהקרב ומחפשים לראות את החברים שנפצעו לצידם. להחליף לרגע חיוך ולבדוק מה שלומם", כתבה.
הלוחמים ניצלו
היא סיפרה כי ליד מיטתו של אחד הפצועים, יונתן פתח מפה וכל אחד מהם סיפר מה קרה מהעיניים שלו בתקרית. "הם סיפרו מאיפה הגיעו ומתי זה השתבש ואיך פעלו אחרי ולפני. ואיך המפקד שנפצע, התעקש שכל הלוחמים יחכו בחדר המוגן ביותר למרות שהחדר הזה היה שירותים. וכמה שהם התווכחו אותו כי היה שם צפוף ומסריח, אבל הוא בכל זאת התעקש ובזכות ההתעקשות הזו שלו, רוב הלוחמים בכלל לא נפגעו והחיים שלהם ניצלו", תיארה.
"והם סיפרו מה קרה בפינוי, כמה מהר הגיעה הפרמדיקית ונלחמה על חיי שניהם, והפצוע סיפר איך למרות הכאב הוא לא הסכים שיתנו לו חומרי הרדמה כי הוא רצה שאשתו תשמע את הקול שלו. שהוא בעצמו יודיע לה על הפציעה וככה היא תהיה רגועה ותדע שהוא יהיה בסדר", הוסיפה.
"הלב התרחב ונרגע"
"עמדתי שם והקשבתי להם. וחשבתי על מפקד שגם כשהוא פצוע מכף רגל ועד ראש המחשבות שלו מתרכזות רק באחרים, בחיילים שלו ובאשתו. ואיך למרות הפציעה הוא בכלל לא חושב על עצמו אלא דווקא על מה שיכול לעזור לה", שיתפה.
"ואמנם היינו מתחת לאדמה, במציאות הזויה בה פצועים צריכים להיות ממוגנים מפני פגיעת טילים, אבל לצד כל הכאב והטלטלה, משהו בתוך הלב התרחב ונרגע דווקא שם. אפילו רק מעצם הידיעה שאלה האנשים הבאמת בלתי רגילים שיונתן נלחם לצידם".
את דבריה סיימה במשפט מהשיר של המשוררת רבקה מרים: "וְיֵשׁ שֶׁהַיָּם לֹא נִקְרַע לִשְׁנַיִם, וּבִהְיוֹתֵנוּ טְבוּעִים, פָּקַחְנוּ עֵינַיִם, וּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הָיִינוּ רוֹאִים".
