בראיונות שהעניק בסוף השבוע (ש') בעיתון מקור ראשון ובתוכנית הפטריוטים של ערוץ 14, שיחזר איתן מור כיצד מצא את עצמו ב-7 באוקטובר בלב התופת, כשהוא מנסה לסייע לנמלטים מאזור המסיבה ולהרחיק אנשים מצירי סכנה.
בשלב מסוים נותק הקשר בינו לבין חבריו, והוא נלכד על ידי מחבלים שהעבירו אותו במהירות לרצועת עזה. לדבריו, כבר ברגעים הראשונים הבין שמתחיל מסע ארוך של חוסר ודאות, שבו הדבר היחיד שנותר בשליטתו הוא הדרך שבה יגיב וההחלטה להחזיק מעמד.
הרעב כ"ציר מרכזי של היום"
אחד הנושאים המרכזיים בעדותו של מור בריאיון, הוא הרעב המתמשך. הוא תיאר שגרה שבה ארוחה קטנה הופכת ל”שיא של היום”, ולאחריה שעות ארוכות של המתנה. לדבריו, גם כשניסה לחשוב על הבית, המשפחה והחיים שהשאיר מאחור, המחשבות חזרו שוב ושוב לאוכל. לצד זאת, הוא סיפר כי הקפיד על הכרת תודה יומיומית על פרטים קטנים, כמו אוכל מעט נקי יותר או שתייה חמה, מתוך ניסיון לשמור על צלם אנוש ועל יציבות נפשית.
שירי חנוכה במנהרות
מור תיאר את הירידה למנהרות כמעבר לתנאים קשים במיוחד, עם תחושת איום מתמדת והמתנה דרוכה למה שעלול לקרות בכל רגע. בעדויותיו סיפר על רגעים שבהם המנהרה רעדה והוא חשש מקריסה בעקבות הלחימה מעל פני הקרקע. לצד הפחד, הוא תיאר גם רגעים יוצאי דופן של חוסן פנימי, בהם שירת שירי חנוכה לאחר שהבין שהחג חל באותם ימים. מבחינתו, מדובר היה ברגע נדיר של חיבור לזהות ולרוח, גם כאשר השירה עוררה כעס בקרב השובים.
במהלך השבי החליט מור לנצל את הזמן הכפוי ללימוד ערבית ברמה גבוהה, תוך קליטת השפה המדוברת וכללי ההתנהלות סביבו. לדבריו, ההסתגלות והיכולת לתקשר הפחיתו חיכוך עם השובים וסייעו לו לשרוד בסביבה הקשה.
ההפגנות והלחץ הציבורי
בריאיון נוסף סיפר מור כי במהלך השבי נשאל על ידי גורם בחמאס כיצד ניתן להביא יותר אנשים להפגנות של מוצאי שבת. לדבריו, השאלה שיקפה את המעקב של חמאס אחר הלך הרוח בישראל ואת ניסיונו להבין כיצד ניתן למנף לחץ ציבורי.
מור תיאר חזרה הדרגתית לשגרה מאז השחרור, ותהליך של שיקום וחיבור מחודש למשפחה ולחברים. בתוך כל זה הוא מדגיש מסר אחד שחוזר שוב ושוב: ההערכה לדברים הבסיסיים, הידיעה שיש אוכל, שיש בית, ושיש עוד יום בחיים.
