החלום של בן ה-17 שמתמודד עם שיתוק מוחין: "חשוב לי לתרום למדינה"

בחדר שקט. מול העדשה יושב דוד הר-סיני, בן ה-17. הוא יודע שברגע שהוא ילחץ על "הקלט" כבר לא תיהיה דרך חזרה. הפנים שלו יהיו חשופות ברשת, הקול, האופן שבו הוא פועל ומתנהל. להיחשף בגיל כל כך צעיר זה לא מובן מאליו – בטח לא כשאתה עיוור עם שיתוק מוחין. ובכל זאת, דוד בוחר לצלם. להציג את עצמו ברשתות כמו שהוא – ולתת לסיפור שלו להישמע.

בשיחה עם "רגע NEWS" הוא ומשפחתו משתפים בסיפור ההתמודדות המשפחתית ובחלום להתגייס לצה"ל.

"הראש נשאר"

דוד לא נולד ככה. עד גיל שנה ושלושה חודשים הוא היה בריא לגמרי. ואז, בחורף, הגיע חיידק אי-קולי. מצבו הידרדר במהירות, והוא עבר אירוע מוחי. "ידענו שברגע שהוא יתעורר מכל ההרדמות 'הראש נשאר'", מספרת אימו סיגל. "בעלי אמר 'עם זה אנחנו רצים', והנה, הוא בן 17, ואנחנו ממשיכים לרוץ", היא משתפת.

מאז אותו חורף, ההתמודדות היא קודם כול משפחתית. "אני ובעלי עושים הכול", סיגל אומרת. בלי מטפל צמוד, בלי חלוקה פורמלית של תפקידים – פשוט יומיום שמסתדר סביב מה שצריך. ההצלחות נחגגות, גם הפאשלות מקבלות מקום, ושום דבר לא עטוף בצמר גפן. ינואר, החודש שבו קרה האירוע נשאר חודש טעון, אבל החיים ממשיכים קדימה.

"מופתעים שאני יודע לדבר"

הר-סיני רגיל לכך שלפני שמכירים אותו כבר שופטים אותו: "מדברים אליי חזק, ואז שואלים אם אני שומע. מופתעים שאני יודע לדבר", הוא מתאר.

השיפוטיות לא תמיד מגיעה מרוע, היא פשוט שם, יומיומית, אוטומטית. וכשזה המצב, קל להבין למה הוא בחר להיחשף: לא בשביל תשומת לב, לא בשביל דרמה – לא בשביל תשומת לב, לא בשביל דרמה – אלא פשוט כדי שהסיפור שלו יתחיל ממנו, ולא מהנחות ודעות קדומות.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎דויד הר סיני‎‏ (@‏‎david.harsinay‎‏)‎‏

לאורך השנים הוא ניסה להיות נוכח ברשת בכל מיני דרכים – כתב, פרסם, העלה סרטונים פה ושם, אבל רק כשפתח מצלמה ודיבר בגוף ראשון, משהו התחיל לתפוס. בלי שמישהו יסביר אותו, בלי שיתרגמו אותו למונחים של "מגבלה". פשוט הוא מול הצופים, מדבר בקצב שלו.

"אני יודע לצחוק, יודע לשיר ויודע לזייף"

וכשמקשיבים, דוד מיד ממלא את החדר. "אני יודע לצחוק, יודע לשיר ויודע לזייף", הוא צוחק. דוד לומד בבית ספר בשילוב מלא: "עכשיו אני בתקופת בגרויות, מאוד חשוב לי להוכיח את עצמי בלימודים", הוא אומר ומתגאה בהישגים הגבוהים שלו.

על ציונים הוא מדבר בקלות. על חברים פחות. "ברמה החברתית זה די מורכב", אומר דוד. יש כמה חברים שתומכים בו, אבל בגיל שלו, הוא מסביר, קשה לנערים להתקרב. "הם רוצים לרוץ, ללכת לכדורגל, כל מיני דברים, ואני אוהב להישאר… בשקט שלי". בהפסקות הוא מתעסק במחשב, מאזין למוזיקה וקורא ספרים דרך ספרייה אינטרנטית נגישה ותוכנה שמקריאה את הטקסט.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎דויד הר סיני‎‏ (@‏‎david.harsinay‎‏)‎‏

השירים של דוד

כתיבה נכנסה לחיים שלו לפני כשנתיים, אחרי ימים שהיו לו קשים בבית הספר. "זה היה מתוך כאב וכעס", דוד אומר. הוא התחיל לכתוב על מה שקרוב אליו, על מה שמטריד, ואחר כך זה התרחב. היום השירים שלו נוגעים גם בדברים שמסביבו: במה שקורה במדינה, בהיסטוריה, בנושאים שהוא שומע וקורא עליהם. הכתיבה לא נועדה לפרסום היא התחילה כמשהו פרטי, מקום שבו הוא יכול להגיד דברים בלי שיקטעו אותו. רק אחר כך הגיע השלב הבא, שבו המילים שלו קיבלו קול נוסף – כשה־AI התחיל לשיר אותן. "אני אוהב שה-AI מתחיל לשיר את הטקסט שלי", הוא אומר. "זה מדהים".

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎דויד הר סיני‎‏ (@‏‎david.harsinay‎‏)‎‏

הכתיבה לא מוצגת אצלו כחלום מקצועי גדול, אלא כחלק מהחיים. משהו שהוא רוצה להמשיך לעשות, להתפתח בו, ולתת לו מקום.

בשנה הבאה דוד צפוי להירשם למכינה של עמותת על״ה באוניברסיטה העברית. שם הוא יוכל להשלים בגרויות שלא הונגשו עבורו בשנת הלימודים הנוכחית. לאחר מכן הוא יחל לימודי תואר ראשון ואז הוא מתכנן לשרת בצבא: "זה חשוב לי", הוא אומר, "לתרום למדינה, לפחות קצת ממה שהיא נותנת".

החלום לשרת בצבא

בשלב מסוים הוא דמיין את עצמו בתפקידי סייבר – הוא טוב במחשבים, התנסה בשפות תכנות, והעולם הזה דיבר אליו אך כשגילה שחלק מהדרישות עבור התפקידים הוא רף גבוה של אנגלית ומתמטיקה החליט לבחון אופציות נוספות. "הבנתי מה מבקשים, מה דורשים, ומה הפער ביני לבין זה כרגע. אלה דרישות שאני לא אוכל להשלים לבד, בזמן ובתנאים הקיימים".

אבל דוד לא מוותר על החלום להיות חייל, הוא בוחן אפשרויות נוספות ומקווה למצוא את המקום שלו גם במסגרת הזו: "אולי אוכל להרצות לחיילים על הסיפור שלי. על איך נראים חיים עם מוגבלות, על ההתמודדות, על מה שלא רואים מבחוץ".

בלי פחד מביקורת

עד הגיוס הוא מנסה להעביר את המסרים האלה בסרטונים: "הייתי רוצה לתת מוטיבציה, לעשות דברים שאנשים לפעמים מפחדים לעשות בגלל מה שיחשבו”. מבחינתו, אם ילד אחד יראה אותו וירגיש קצת יותר בנוח עם מי שהוא – זה מספיק. "אני מקווה שכל אחד שיראה את הסרטונים שלי ידע לקבל את השונות שלו ולמקסם את היכולות שלו. זה מה שאני מנסה לעשות ברשת וזה מה שאני מקווה לעשות גם בעתיד".

לסיום יש לדוד טיפ אחד למי שמרגיש שלא רואים אותו או למי שמתמודד עם ביקורת חברתית: להסתכל על מה שיש, להתמקד במה שאתה אוהב, ולא לתת לביקורות של אחרים לנהל אותך, "כי זה רק יוריד".