"אם יש משהו שאני רוצה זה להיכנס למיטה, לשים עליי את השמיכה, לבכות את החיים שלי ולא לצאת ממנה". כך מתארת אורין גנץ, אימה של עדן, את יומיה מאז השבעה באוקטובר. היא לא מייפה את המציאות ולא מחפשת נחמה מהירה. "תשאלי אותי 'מה את רוצה בבוקר?' אני אגיד לך 'למות'. אני לא רוצה לחיות. אני רוצה למות, ביחד עם עדן".
ה-7 באוקטובר תפס את אורין רגע אחרי שחזרה מטיול בחו״ל. ביתה עדן בילתה את אותו בוקר עם בן זוגה, אופק קמחי. "לא ידעתי בכלל שיש פסטיבל כזה שנקרא 'נובה'. ידעתי את זה רק באותו היום", היא משחזרת. כשהחלו האזעקות היא נכנסה לממ"ד והתקשרה לבתה. "אני שואלת אותה 'עדן, מה נשמע?' והיא אומרת לי 'הכול בסדר'". האם הזהירה מפני הטילים, אך עדן הרגיעה: "אמא, אל תדאגי… אני בדרך הביתה”.
הדאגה הפכה במהירות לאימה. חבר של עדן התקשר ושאל "איפה עדן?, היא צעקה שיורים עליהם" אורין העלתה תמונה של עדן ואופק ושאלה אם מישהו ראה אותם. זמן קצר לאחר מכן פנתה אליה אישה זרה וכתבה שהיא חושבת שעדן נרצחה, והציעה לשלוח סרטון. "אמרתי לה 'כן', כי מי מעכל באותו רגע מה קורה?". בסרטון היא ראתה את בתה שותתת דם, בתוך רכב, כשאופק צורח ברקע. "באותו רגע איבדתי את זה… פשוט התמוטטתי".
"לקח המון זמן עד שקיבלנו תשובות”
במשך שבועות ארוכים שרר חוסר ודאות. "היה כאוס, כאוס… לקח המון זמן עד שקיבלנו תשובות”. עדן הוגדרה כחטופה בסבירות חלקית, ורק אחרי חודשיים וחצי הגיעו הדפיקות בדלת. "כשהם אמרו לי ‘תשבי’, הבנתי מה הם רוצים להגיד לי”" גופתה של עדן חולצה בלילה, במבצע שבו, לדבריה, החיילים הדליקו נר חנוכה לפני היציאה. "כשהם מצאו את עדן, היא נתנה להם את האור ואת המוטיבציה להמשיך להילחם למען החטופים". החייל שמצא אותה צעק "היא משלנו", עטף אותה בדגל ישראל וקרא עליה קדיש במנהרה. "מבחינתי הוא המלאך שלי",אומרת גנץ.
לצד האבל שאינו נגמר, אורין גנץ מדברת גם על בחירה יומיומית. "אימא שכולה לא יכולה להפנים את העובדה שהבת שלה לא תחזור, אבל אני כן יכולה לעכל את העובדה שהיום אני לא אראה את עדן – רק היום". היא מספרת על קבלה, על הודיה ועל ניסיון לתפקד למרות הכול. "אני שונאת את מה שקרה לי, אבל אני מקבלת את זה. אין לי שליטה על מה שקורה… אבל תמיד יש לי את היכולת לשנות גישה. המחבלים רצחו לי את הילדה, אבל הם לא יכולים לקחת לי את הבחירה לחיות".
רק אמונה בהשם יכולה לעזור ולהבין!!