בקיץ האחרון ציינו 20 שנה לפטירתה של 'הגברת הראשונה' של הזמר העברי, נעמי שמר. על מנת לעורר את הזיכרונות ולהמשיך את מורשתה יצא בנה, הזמר אריאל הורביץ לסיבוב הופעות מרגש לזכרה. בסבב, שנקרא "כשאמא באה הנה", מופיע הורוביץ יחד עם להקת 'האחיות שמר 24' ואורחים נוספים ברחבי הארץ כשהם מבצעים מחדש את שיריה של נעמי.
בחרנו להצטרף גם אנחנו לחלק ממסעו של הורוביץ במקום בו הכל התחיל – קיבוץ כנרת. שם, באולם המופעים של הקיבוץ בו נעמי גדלה וחנכה, פגשנו צד עמוק ומרגש של ענקית הזמר. יחד עם השירים והסיפורים צללנו פנימה אל חייה של שמר ועל ההשפעה הגדולה שלה על התרבות הישראלית.
אולי שיאו של המופע, היה ביצועו של הורוביץ לשיר האהוב עליו ביותר משיריה של אימו – היאחזות הנח"ל בסיני. בקטע זה, הושמעה ברקע הקלטה של שמר שרה את השיר יחד עם שירתו של אריאל מה שיצר 'דואט' נפלא של אמא ובן מלא געגועים.
"בערך 100 מטר במעלה השביל מהאולם שהופענו בו נמצא המיקום של תעלת הקשר שאימא שלי שהתה בה ביום הקרב הנוראי על צמח במאי 48", סיפר הורוביץ לצוות 'רגע NEWS'. "משם הכל התחיל. מהאובדן הנוראי הזה של חברים צעירים לכיתה צמחו שירי כאב כמו 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' וגם שירי תקווה כמו 'מחר'. כל הופעה אני מרגיש שאנחנו נותנים לאימא מתנה, את השירים שלה בעטיפה אוהבת ועכשווית. בכנרת הרגשתי את זה ביתר שאת".
געגועים לאמא
"אני מאוד מתגעגע לאימא כחברה טובה", המשיך הורוביץ, והוסיף סיפור מיוחד על הקשר ביניהם: "לאימא לא היה רישיון נהיגה והייתי מוצא את עצמי הרבה פעמים מסיע אותה לכל מיני מקומות. היא הייתה נכנסת לאוטו ואם הרדיו היה פתוח הייתה אומרת לי מיד: 'סגור מיד את הרעש, אני כבר אשעשע אותך…' מהרגע הזה, השיחה תמיד קלחה ותמיד הייתה מעניינת ומלאת הומור. אלה הרגעים שאני הכי מתגעגע אליהם", הוא נזכר.
לו נעמי הייתה כאן היום, איך היא הייתה מתייחסת למציאות הנוכחית?
"אני בעיקר חושב שהיא הייתה עוסקת הרבה בניחום אבלים ושהייתי מוצא את עצמי מסיע אותה להרבה מאוד בתים של הורים אצילי נפש, שאנחנו מגלים דרך ההספדים שלהם על קברי ילדיהם, איזה אנשים בעלי רוח גדולה יש בעם הזה", קבע הורוביץ. "כל פעם כשאני שומע הספד כזה אני אומר לעצמי שעכשיו בטח הייתי מקבל טלפון מאימא שמבקשת שאקח אותה אליהם".
בסך הכל ועדת קישוט
לסיכום, סיפר לנו הורוביץ סיפור חביב בעל מסר משמעותי:
"ללהיט הגדול הראשון שלי קראו 'יאללה ביי'. הוא יצא בשנת 1998, כשהייתי בן 28", סיפר הורוביץ. "אחרי שהוא תפס חזק ברדיו אימא פתאום התקשרה אלי.
'אריאל, מה שלומך?', היא שאלה.
עניתי לה: 'בסדר גמור, איך את?' ומיד היא הגיבה:
'אני מתקשרת להזכיר לך שאנחנו רק וועדת קישוט של קיוסק!'
צחקתי אבל גם הבנתי בדיוק מה היא אומרת: שלא תעז שזה יעלה לך לראש. ישראל היא מדינה קטנה ובתוכה אנחנו האמנים בסך הכל 'וועדת הקישוט'. יש אנשים שעובדים יותר קשה מאיתנו כדי לקיים את המקום הזה. השיחה הזו הולכת איתי תמיד".
