עבדים הובאו לרבות מהמושבות האירופאיות באמריקה במהלך המאות ה-17-18, ככוח עבודה זול והמוני. רובם הובאו מאפריקה, במסגרת סחר העבדים האטלנטי, ונשלחו לברזיל, לאיים הקריביים ולמושבות הדרומיות של מה שיהיה ארה"ב אחרי 1776. עם קבלת עצמאותה של ארה"ב, היוו העבדים כשישית מן האוכלוסייה (400 אלף מתוך 2.4 מיליון), וכמובן שלא קיבלו זכויות או ייצוג פוליטי (למעשה, בעלי העבדים קיבלו ייצוג פוליטי יתר על חשבונם). אך העבדים הפכו לשאלה פוליטית, כאשר רבים מבני מדינות הצפון ראו בעבדות עוול מוסרי ושיגיון כלכלי, בעוד שרבים מבני הדרום ראו בעבדות דרך חיים וחלק מתרבותם.
העבדות – עילה למלחמה
שאלת עתיד העבדות בארה"ב הלכה והחריפה ככל שהמדינה גדלה גיאוגרפית, והיוותה קטליזטור מרכזי למלחמת האזרחים שפרצה ב-1860 בין הצפון לדרום. עם התקרבות המלחמה לסיומה בניצחון הצפון הבין נשיא ארה"ב אברהם לינקולן כי זוהי שעת הכושר למיגור העבדות באופן סופי, ופעל להעביר איסור גורף על עבדות כתיקון לחוקה. התיקון נתקל בהליך פוליטי מסובך וקשוח, אך לבסוף הצליח לעבור בקונגרס על חודו של קול ב-31 בינואר 1865, והפך לתיקון ה-13 בחוקה האמריקאית. הדרך לשיוויון זכויות והתערות תרבותית היתה ארוכה ועודנה נמשכת, אך מקור הרעה נקטע באופן סופי.
