ביום חמישי בלילה, בסביבות השעה שלוש, אני בדרכי חזרה הביתה מביתה של בת הזוג שלי. הכבישים היו כמעט ריקים, השקט של הלילה עטף את הדרך. ואז נשמעה האזעקה. לא נבהלתי. בתקופה האחרונה התרגלנו לאזעקות. שיערתי שזה עוד שיגור מתימן. עצרתי בצד, יצאתי מהרכב, ופעלתי לפי ההנחיות. כמה דקות של עיכוב, חשבתי, וזה יעבור.
התרעת חרום
אבל אז הגיעה ההתרעה של פיקוד העורף. לא עוד התרעת שגרה. לא עזה, לא תימן, לא לבנון. הפעם – איראן. הכותרת בטלפון קפצה עם צליל חד: "התרעת חירום: חמורה ביותר". הבטן התכווצה. פתאום שום דבר לא הרגיש מובן מאליו. ואז החלו להגיע גם הודעות אחרות, חלק מהאנשים קיבלו התרעה על רעידת אדמה, אחרים על חובת שהייה סמוך למרחב מוגן.
רגע האמת הגיע
היה ברור שאנחנו באירוע מסוג אחר לגמרי. הפעם זו לא עוד תגובה נקודתית, אלא רגע האמת בקנה מידה לאומי.
רק כשהלב נרגע והראש התחיל לעכל, הבנתי, מה שקרה באותן דקות הוא היסטוריה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישראל סימנה, בקול רם וברור: אנחנו שם. מול איראן. לא דרך שליחים, לא דרך כותרות, לא מרחוק. פנים אל פנים.
היום הזה הגיע. היום שבו ישראל ואיראן ניצבות במערכה צבאית גלויה. היום שבו כל האזהרות והתחזיות משני העשורים האחרונים הפכו למציאות מוחשית, מהדהדת, מסוכנת, אך גם כזו שמבליטה את העוצמה והעורף של מדינת ישראל.
מכת הפתיחה
ישראל לא רק סימנה קו, היא חצתה אותו בעוצמה. מכת הפתיחה שבוצעה בלב שטח איראן לא הייתה רק תקיפה צבאית, אלא הפגנת עליונות מודיעינית, טכנולוגית ואסטרטגית מהמעלה הראשונה. בעומק של אלפי קילומטרים, הרחק מגבולותינו, ישראל פעלה בדיוק כירורגי, חדירה מדויקת, תזמון מושלם. תוצאה של שנים של איסוף, תכנון, והרבה מאוד שקט.
למשך שעות ארוכות, משטר האייתולות עמד חסר אונים מול המסך הריק. בלי שליטה, בלי הסברה, בלי תגובה. זה לא היה רק ניצחון טקטי, זו הייתה רעידת אדמה תודעתית. איראן, לראשונה, חוותה מה שמדינת ישראל ידעה להזהיר כל השנים: אם תתקרבו לקו האדום – תשלמו את המחיר.
יכולות בלתי נתפסות
מדובר בהתנגשות חזיתית בין שתי תפיסות עולם, בין מדינה מערבית־דמוקרטית למדינה שמממנת ומפיצה טרור חוצה גבולות. אבל אל מול האיום, מתגלות היכולות הבלתי נתפסות של מערכת הביטחון הישראלית.
בשנים האחרונות נחשפנו שוב ושוב לפעולות המוסד בעומק שטח אויב, לסיכולים ממוקדים של מתכנני פיגועים, להשגת מסמכים מסווגים, ולרשת מודיעין עוצמתית שמתרגמת מידע לפעולה. כעת, בעיצומה של מתקפה ישירה מצד איראן, מתגלות גם שכבות נוספות: יכולות הגנה אווירית מהמרשימות בעולם, מטוסי קרב, רחפנים ולוחמים, כולם פועלים בתיאום מדויק תחת תנאי לחץ.
השותפות שלנו
אך יש מרכיב אחד שתלוי בנו: העורף. אזרחים, משפחות, קהילות שלמות שנדרשות לגלות אחריות אישית ולהקפיד על הנחיות פיקוד העורף. זוהי לא רק משמעת, זו שותפות.
בזמן שבלבנון ובאיראן משקיעים הון ומשאבים בלפגוע בלב החברה הישראלית, דרך תעמולה, הפחדה ופילוג, דווקא עכשיו נדרשת ישראל להוכיח שהשוני שבה הוא מקור הכוח שלה. חילוני וחרדי, שמאלני ומתנחל, דרוזי, ערבי ויהודי, כולנו באותו צד של הגדר. המערכה הזו לא שייכת לשום מגזר. היא של כולנו. די להביט בטרגדיה בטמרה. ארבע נשים מאותה משפחה – מנאר כטיב, בנותיה חלא (13) ושדא (20), וקרובת משפחתן מנאר דיאב, נרצחו כשטיל איראני התפוצץ בבניין מגוריהן. מכת מוות שנפלה על שכונה שלמה, מבלי להבחין בין דת, מין או לאום. זו לא הייתה תקלה טכנית, זו פגיעת אויב מכוונת בעורף של מדינה שלמה.
ימי הכרעה
לא בכל דור יש רגעים כאלה. רגעים שבהם ברור לכולם, עכשיו נכתב פרק חדש. לא מדובר בעוד סבב או עוד חילופי אש, אלא במהפך תודעתי עמוק. ימים שבהם ההחלטות שמתקבלות בירושלים מהדהדות בטהראן, בביירות ובוושינגטון. ימים שבהם הילדים שלנו עוד ישאלו "איפה היית כשזה קרה?". אלו ימים שלא שוכחים. ימים שיכריעו איך ייראה המזרח התיכון ביום שאחרי.
יפה מאוד אוריאל!