"גל המחאה הנוכחי באיראן מגלם את תרחיש האימים של המשטר בטהרן: חיבור בין מצוקה כלכלית למחאה פוליטית נגד עצם קיומו. בניגוד להתפרצויות עבר – לעיתים אלימות ורחבות יותר – הפעם מדובר בשינוי עומק. למחאה מצטרפים מגזרים שנמנעו עד כה מיציאה לרחובות, ובהם גורמים מסחריים, ועדי עובדים וארגונים שנתפסו בעבר כחלק מהיציבות של המשטר", כך טוען שגיב אסולין, חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ובכיר לשעבר במוסד.
בשיחה עם "רגע NEWS", הוא מסביר למה גל המחאה שמתחולל באיראן שונה מקודמיו ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להביא להחלפת משטר האייתולות.
הפעם זה אחרת
לדבריו של אסולין, בניגוד לגלי מחאה קודמים באיראן המחאה הנוכחית מתאפיינת בהרכב אנושי שונה. "אנחנו רואים כניסה למחאה של גורמים שנמנעו מלמחות עד עכשיו, ובראשם מגזרים כלכליים ומסחריים". הבזארים הגדולים בטהרן ובערים נוספות, ועדי עובדים משמעותיים כולם לוקחים חלק במחאה.
לצידם גם ארגוני סטודנטים מביעים תמיכה במחאה, ובמקומות רבים גם אוכלוסיות מבוגרות יחסית – בני 40, 50 ומעלה – שחלקן נתפסו בעבר כמזוהות עם הממסד. "זה אירוע שחוצה מגזרים, גילאים ומעמדות", מדגיש אסולין, "וזו בדיוק הסיבה שהמשטר רואה בו איום שונה מכל מה שהכיר בעבר".
כל ערב מחדש
מאפיין נוסף שמבדיל את גל המחאה הנוכחי הוא פריסתו הגיאוגרפית הרחבה. לדברי אסולין, מדובר בתופעה ארצית המתרחשת במקביל במספר רב של ערים. "זה לא אירוע נקודתי", הוא אומר, "אלא דפוס שחוזר על עצמו, בעיקר בשעות הערב, עם התפרצויות מחאה במוקדים שונים ברחבי המדינה".
למרות היקף המחאה, המשטר האיראני נמנע בשלב זה מדיכוי אלים ונרחב. במקום זאת, נוקטת ההנהגה קו זהיר ומדוד, הכולל מסרים פומביים חריגים מצד בכירי השלטון. יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף, קרא "להקשיב למפגינים ולדבר איתם", ואילו הנשיא מסעוד פזשכיאן הצהיר כי יש צדק בחלק מטענותיהם. אפילו המנהיג העליון, עלי חמינאי, התייחס למחאה – ובאופן חריג ניסה להבחין בין דרישות כלכליות, שלדבריו יש "לטפל בהן", לבין מחאה פוליטית, שלשיטתו יש "להשתיק".
המציאות האיראנית
אחד המאפיינים המרכזיים של החברה האיראנית, במיוחד בקרב הדור הצעיר, הוא קיום של “חיים כפולים” – תוצאה של שנים ארוכות תחת משטר שמפחד מאזרחיו יותר משהוא מפחד מאויביו, כך לדברי אסולין. “כמעט לכל אזרח יש כמה זהויות דיגיטליות”, הוא מסביר, “חשבונות, שמות בדויים, שימוש בפרוקסי וב־VPN – אלה דברים נורמטיביים לחלוטין באיראן”.
המשטר, לדבריו, מנהל מדיניות מחושבת של ריסון ולא של חסימה מוחלטת: האטת מהירויות גלישה, מעצרים נקודתיים והיעלמויות – במטרה ‘למתן’ את רמת ההתנגדות ולא להביא לפיצוץ כולל. במקביל, ניכרת דווקא הקלה באכיפה בנושאים אזרחיים וסמליים, כמו עטיית חיג’אב. “לא מתוך מתינות”, מדגיש אסולין, “אלא מתוך הבנה שאכיפה נוקשה בתקופה של משבר כלכלי עמוק עלולה להצית התפרצות רחבה הרבה יותר”.
היעדר הנהגה
המחאה באיראן מבעיה מהותית: היעדר הנהגה ברורה ואלטרנטיבה שלטונית מגובשת מבפנים. "זו אחת החולשות הגדולות ביותר של המחאה האיראנית", מסביר אסולין. לדבריו, המשטר פעל במשך שנים ארוכות לחסל כל ניצן של הנהגה אלטרנטיבית – באמצעות דיכוי, מאסרים וחיסולים – מתוך מטרה אחת: לשרוד.
התוצאה היא מחאה רחבה ומפוזרת, הנשענת על יוזמות מקומיות וארגונים אזרחיים, אך ללא דמות מרכזית או מסגרת פוליטית שמסוגלת לאחד את הדרישות ולהציע חלופה שלטונית ברורה.
האופוזיציה בגולה והבן של השאה
בהיעדר הנהגה פנימית, מופנה לעיתים המבט אל האופוזיציה האיראנית בגולה – אך גם שם, לפי אסולין, קיימות מגבלות משמעותיות. לדבריו, האופוזיציה ברובה ותיקה, חלק ניכר ממנה מחובר לתקופת השאה ולחיים מחוץ לאיראן מזה עשרות שנים. “אלה גורמים מבוגרים יחסית, שפחות מחוברים למה שקורה כיום בשטח”, הוא אומר.
השם היחיד שעולה כיום כאלטרנטיבה אפשרית הוא רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, המתגורר בארצות הברית. אסולין מציין כי בשנים האחרונות שינה פהלווי את גישתו, נוקט קו מאחד יותר ומנסה לגייס תמיכה רחבה – אך ללא קונצנזוס בקרב הציבור האיראני. “העם האיראני לא רוצה לחזור למשטר מלוכני”, הוא מדגיש, “ולכן במקרה הטוב מדובר בדמות שיכולה לשמש גורם ביניים בלבד, עד לבחירות חופשיות בעתיד”.
מה צריך לקרות כדי לערער את המשטר
למרות עוצמת המחאה, אסולין מעריך כי תרחיש של הפלת המשטר עדיין רחוק. עם זאת, לדבריו, ישנם שני תנאים מרכזיים שיכולים לשנות את התמונה. הראשון הוא מה שמכונה “היפוך קנים” – מעבר של גורמים מתוך מנגנוני הביטחון לצדו של הציבור. “אם נראה גורמים מתוך הצבא האיראני, ובתרחיש קיצון גם מתוך משמרות המהפכה, שמעלימים עין או מצטרפים למוחים – זה יהיה סימן דרמטי”, הוא מסביר. בשלב זה, מדגיש אסולין, תופעה כזו טרם נראית בשטח.
התנאי השני הוא תמיכה בינלאומית ברורה ומשמעותית. "משפט אחד של נשיא ארצות הברית בתמיכה בעם האיראני שווה יותר מאלף טילים בליסטיים", אומר אסולין, ומציין כי לאחרונה חל שינוי מסוים בשיח האמריקני. לדבריו, אמירות פומביות מצד הנשיא דונלד טראמפ, שלפיהן פגיעה במפגינים תיענה בפעולה נגד המשטר, מסמנות שינוי גישה שעשוי להשפיע על הדינמיקה הפנימית באיראן.
ישראל, המערב והוויכוח על מעורבות גלויה
בניגוד לגישה הרווחת בחלקים ממערכת הביטחון, שלפיה על ישראל להישאר מאחורי הקלעים ולא להיתפס כמי שמעודדת את המחאה, אסולין סבור כי מדובר בטעות אסטרטגית. “כך או כך אנחנו מואשמים בניסיון להפיל את המשטר”, הוא אומר. “הנרטיב האיראני כבר היום טוען שהכול מזימה ציונית – המחאה, הסנקציות והמצב הכלכלי. זה לא ישתנה אם נשתוק”.
לדבריו, דווקא כעת נדרשת עמדה ברורה וגלויה. “זה משטר שקורא להשמדת ישראל באופן יומיומי. האם לא לגיטימי לפעול להחלפתו? לא רק שזה לגיטימי – זו חובה”, הוא טוען. לשיטתו, ישראל צריכה לפעול בזירה הבינלאומית ליצירת ברית רחבה שתעניק גב פוליטי וציבורי למוחים, במקום להמתין שהמחאה תדעך. “אם נחכה שהדברים יקרו מעצמם, המחאה תסוכל וההזדמנות תוחמץ”.
הזירה הבינלאומית והחולשה של המערב
לטענת אסולין, החולשה המרכזית במאבק נגד המשטר האיראני כיום אינה ברחובות טהרן – אלא בזירה הבינלאומית. לדבריו, אין כיום ברית אפקטיבית שפועלת באופן גלוי ולגיטימי להחלפת המשטר, חרף העובדה שמדובר במשטר המאיים לא רק על ישראל אלא גם על המערב כולו. “משמרות המהפכה עדיין אינם מוגדרים כארגון טרור בכל מקום בעולם”, הוא מציין, “וזה פער מהותי בין ההצהרות למעשים".
אסולין סבור כי על ישראל להוביל מאמץ מדיני ותודעתי רחב, שיכלול גיוס מנהיגים בינלאומיים, קובעי מדיניות ואנשי דעת קהל – ולא רק מאחורי הקלעים. “משרד החוץ צריך לפעול סביב השעון כדי לייצר אמירות ברורות של מנהיגים, של דמויות ציבוריות ושל גורמים משפיעים”, הוא אומר, ומוסיף כי בעולם שבו לתודעה ולרשתות החברתיות יש משקל עצום, היעדר מסר מערבי חד מחליש את המוחים ומחזק את המשטר.
לצד המאמץ המדיני, אסולין מדגיש כי לזירה האזרחית יש משקל לא פחות חשוב במאבק התודעתי מול טהרן. לדבריו, בעולם שבו תודעה ורשתות חברתיות מעצבות מציאות, גם מסרים “קטנים” של תמיכה – מאזרחים, קהילות, משפיענים ואנשי ציבור – מצטברים להשפעה גדולה: הם מעניקים לגיטימציה בינלאומית, שוברים את הבידוד שמנסה המשטר לכפות ומחזקים את תחושת התקווה של המוחים. “לא רק ממשלות משפיעות כאן”, הוא אומר, “גם חברה אזרחית יכולה לייצר גב, עידוד ואנרגיה – ובסוף זה מגיע למסה קריטית”.
