ברוב המלחמות לאורך ההיסטוריה, ובפרט אלו שלא היו מלחמות כיבוש, תוצאות המלחמה והשלכותיה ארוכות הטווח נחתמות לא בשדה הקרב האחרון, אלא בחדר הדיונים המדיניים שאחר המלחמה (בהם יחסי העוצמה בין הדנים נקבע על בסיס התוצאות בשדה הקרב). את המהלך הצבאי מלווה עד מהרה מהלך מדיני, אשר משנה את המציאות ששררה בין המדינות לפני המלחמה והובילה לחיכוך מלכתחילה.
בניגוד לחזית הדרומית במלחמתנו, בה נדמה שישראל איננה מעוניינת במהלך מדיני בשלב זה, בחזית הצפונית יש חתירה ברורה לכיוון זה – כאשר ישראל מעוניינת לשנות את המציאות בלבנון על ידי שחרור אחיזת החנק של חיזבאללה (אחת המפלגות הגדולות במדינה) על הפוליטיקה הלבנונית, אחיזה אשר הובילה בשנים האחרונות לשיתוק פוליטי (שמתבטא באי-יכולת לבחור נשיא חדש מזה שנתיים) ולמשבר כלכלי קשה (שגרם ללבנון להיות, על פי מדדי האושר העולמיים, המדינה האומללה בעולם).
דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של רה"מ נתניהו לאוכלוסייה הלבנונית ולעדות השונות החיות בלבנון – מוסלמים סונים, דרוזים, נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוקסים, וכן שיעים שאינם תומכי חיזבאללה – לקחת את גורלם ואת עתידם בידיהם, ולפעול נגד חיזבאללה בעת זה, מבחינה פוליטית, ואם יש צורך – גם מבחינה צבאית. הברירה השנייה, הבטיח נתניהו לאוכלוסיית לבנון, היא הנצחת הסכסוך ושפיכות הדמים עשרות שנים קדימה.
גם האמריקאים מנסים את מזלם בקידום מהלך מדיני להחלשת חיזבאללה, ובימים האחרונים מקדמים מול מדינות ערב תוכנית להביא לבחירות לנשיאות לבנון בזמן הקרוב. חל ממדינות ערב (כגון סעודיה) תומכות, וחלק (כגון מצרים וקטאר) מתנגדות. לישראלים, הדבר ודאי עושה תזכורת אסוציאטיבית למלחמת לבנון הראשונה ב-1982, בה אחת המטרות הישראליות היתה לסייע לבאשיר ג'ומייל להיבחר לנשיאות – ניסיון שצח בתחילתו, אך נכשל לבסוף לאחר שהסורים התנקשו בחייו, במה שהיווה את נקודת המפנה של המלחמה.
היום לפני 1344 שנים התחולל קרב כרבלאא, שנחשב לטראומה הקולקטיבית הגדולה ביותר של השיעים ברחבי העולם. אם ישראל וארה"ב ישכילו למנף את המלחמה למהלך מדיני שיחליש את חיזבאללה לאלתר, ניתן יהיה ליצור גם כעת טראומה קולקטיבית נוספת לשיעים בעולם, שתבהיר להם את חוסר התוחלת שבפעילותם נגד ישראל.
