עד לפני שנה וחודשיים, אנטון וירדן היו שני לוחמים זרים באותה סיירת. אבל לילה אחד בעומק שכונת העבסנים שבחאן יונס, בזמן שהאש כיסתה את החדרים והמוות חלף ביניהם – נולדה חברות שונה.
הקרב בלב שכונת העבסנים
"זו לא חברות רגילה, זו חברות שנכתבה בדם", אומר ירדן. "היא נולדה ברגע הכי חרבנה שיכול להיות – כשאתה שוכב על הרצפה ומסתכל למוות בעיניים". את הריאיון קיימו השניים לאתר דובר צה"ל.
הכול החל ב־24 בפברואר 2024. סיירת גבעתי פעלה בלב שכונת העבסנים במסגרת שלב הקרקע של הלחימה בעזה. "טיהרנו את המרחב, הקמנו עמדות, והתמקמנו כולנו בחדר אחד כדי לצמצם תנועה בלילה", מספר אנטון. הוא לא הספיק להבין מה הוא רואה כשזיהה רגליים מתחת לספה – ואז נורה מטווח קצר.
"הוא קפץ לעמדה, ירה בחזרה – ונפגע מיד"
"זה היה צרור יריות שפגע בי בשתי הרגליים. גם בווסט הקרמי, מה שבעצם הציל אותי", הוא נזכר. "נפלתי ישר לתוך החדר, ואז היה רגע של שקט. כל הסיירת הבינה: זה לא אני שירה, אלא ירו עליי".
הקרב החל. סמ"ר נריה בלטה ז"ל היה הראשון להגיב. "הוא קפץ לעמדה, ירה בחזרה – ונפגע מיד", מספר אנטון. עשרה דקות של חילופי אש בלתי פוסקים עברו על הצוות. המפק"ץ מזעיק תגבורת, והחפ"ק נכנס לזירה.
ירדן, שהגיע כחלק מהתגבורת, מתאר: "העשן עולה, הראות אפסית, אתה לא רואה מטר קדימה. אבל בתוך כל זה – אני חושב רק על אנטון. מה הוא עובר עכשיו".
"כשהגעתי, שמעתי את אנטון צועק מאחת הפינות. ביקשתי אישור לדלג פנימה. ידעתי שזה או להיכנס – או להשאיר אותו שם. אין באמצע".
"הוא מדמם, אני מדמם, אבל הוא ממשיך ללחוץ לי את היד"
הוא מזהה את אנטון שרוע על הרצפה. "שמתי לו חוסם עורקים, ניסיתי להזיז אותו למקום קצת יותר בטוח. הוא מדמם, אני מדמם, אבל הוא ממשיך ללחוץ לי את היד – בדיוק כל שלוש שניות. זה מה שהחזיק אותי ער", מספר ירדן.
"רגע אחרי – פיצוץ. 'גז! גז!' מישהו צועק", ממשיך אנטון. "הקליעים פגעו בבלון הגז במטבח. כולנו עפים אחורה. גל אש עד הרגליים שלנו. וירדן – פשוט נשכב עליי, כמו שכיבת סמיכה, שיגן בגוף שלו". "רק כשהרגשתי רסיס בצוואר, הבנתי שהוא נפצע גם כן", מוסיף ירדן. "ידעתי שאם אני עוצם עיניים עכשיו – אני לא מתעורר. פשוט נשארתי ער בכוח".
שהו בתרדמת שלושה ימים
שניהם פונו במסוק לסורוקה, יחד עם המ"פ שהיה פצוע קשה. הם שהו בתרדמת שלושה ימים. כשירדן פגש את אביו של אנטון במסדרון – הדמעות פרצו. "הוא רק שאל, 'אתה ירדן?' ואז חיבק אותי כאילו הייתי הבן שלו", הוא משחזר.
מאז – הם בלתי נפרדים. על הזרועות שלהם קעקוע משותף של שני עורבים, לזכר חבריהם לנשק: סמ"ר נריה בלטה וסמ"ר עידו זריהן ז"ל.
"היינו חבורה של לוחמים – כל אחד הקריב משהו באותו לילה", אומר אנטון. "בלי סמ"ר עידו, בלי נריה – לא היינו פה. ירדן נתן לי חיים, ואני הייתי נותן לו את שלי אם זה היה הפוך". "הלב שלנו נשאר שם, באותו חדר ארור בעבסנים", הם מסכמים. "ומשם – אנחנו רק עולים. יחד".
