תחקיר שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" חושף כיצד ניסתה איראן להתמודד מערכת ההגנה האווירית הישראלית, הנחשבת לאחת ממערכות ההגנה המתקדמות בעולם.
פחות טילים – יותר דיוק
איראן ביצעה שורת התאמות מתקדמות לאורך ימי הלחימה. למרות השינויים, מערך ההגנה הישראלי הצליח לספוג את הלחץ וליירט את רוב הטילים ששוגרו.
בתחילת הלחימה, איראן שיגרה מטחים גדולים של טילים, אך בהמשך, לאחר שניתחה את תגובת ישראל – עברה לאסטרטגיה שונה: שיגור גלים קטנים יותר של טילים איכותיים ומתקדמים. המטרה: לא לייצר עומס רב מדי על המערכת, אלא לפצל את מאמצי היירוט ולהעלות את סיכויי החדירה.
פיזור משאבים ושינוי במועד הירי
איראן החלה לירות טילים לעבר ערים מרוחקות זו מזו כדי לגרום לפיזור משאבים במערך ההגנה. לדוגמה: ירי סימולטני לעבר חיפה ובאר שבע.
שינוי נוסף היה במועדי הירי – משיגורים ליליים לרצפים בשעות היום, מה שדורש כוננות שונה מצד כוחות ההגנה.
טילים מתקדמים וירי מעומק איראן
איראן הפעילה טילים מתקדמים יותר מבעבר, חלקם בעלי טווח ארוך ושיטות ניווט מדויקות יותר.
בין היתר נעשה שימוש בטילי "פתאח-1" ההיפרסוניים – טילים שמסוגלים לחדור את האטמוספירה במהירות של פי 10 ממהירות הקול, ומשחררים ראש נפץ עצמאי – תכונה שמקשה על היירוט. לפי הדיווח, שברי טילים מסוג זה נמצאו בלפחות שתי ערים בישראל.
מעבר לכך, איראן ירתה הפעם ממגוון רחב יותר של מיקומים, גם מעומק שטחה ולא רק מהאזורים הקרובים לגבול. מטרת המהלך: להקשות על זיהוי מוקדם ועל תקיפת משגרים טרם השיגור.
הצלחת ההגנה הישראלית: שילוב בין יירוט ותקיפה
למרות כל אלו, שיעור היירוטים במהלך הלחימה נשאר גבוה במיוחד – 86% מכלל האיומים טופלו בהצלחה לפי צה"ל.
יתרה מזו, ישראל הצליחה להשמיד שורת משגרים בעומק איראן – מה שצמצם את יכולותיה הצבאיות.
