לאחר כיבוש פולין החלו הגרמנים בצעדי 'אריזציה' בחלקה המערבי (מחוז ורתגאו), שכללו גירוש והרג פולנים ויהודים ויישוב גרמנים אתניים. ב-1940 החל הס.ס. בהקמת מחנות ריכוז גדולים עבור 'לא רצויים', ובאפריל הוקם מחנה אושוויץ, לא רחוק מקרקוב, בפיקודו של רודולף פ. הס. ב-1941 הורחב המחנה כדי לקלוט שבויים, והוסיפו גם מחנה עבודה צמוד, בשביל קונצרן הכימקילים א.ג. פארבן. באוקטובר הוקם מחנה 'אושוויץ 2' (/בירקנאו), שהחל לתפקד ב-1942 כמחנה השמדה, ובמהלך 1943 הפך למוקד הביצוע המרכזי של 'הפתרון הסופי'. מערכת רכבות הובילה אליו יהודים מכל רחבי אירופה, אשר נהרגו בתאי גזים ונשרפו במשרפות.
הפתרון הסופי למחנה
ב-1944 הגיעה ההשמדה לשיאה, עם כיבושה של הונגריה ונחישות ההנהגה הנאצית להשמדתם המהירה. בנובמבר הופסקה ההשמדה בשל התקרבות הצבא האדום, והנאצים החלו בפירוק המחנה. בינואר 1945 החלו 'צעדות מוות' של שורדי המחנות אל תוך גרמניה, אך הסובייטים הצליחו לעמוד על מימדי האתר שכבשו ב-27 בינואר ולחשוף אותו בעולם. בסך הכל נהרגו באושוויץ כ-1.3 מיליון איש (רובם המוחלט יהודים), והוא נותר בקולקטיב האנושי כסמל לאכזריות.
