היום, כשהמדינה חוגגת את יום העצמאות ה-77, אנחנו נזכרים באלה שחלמו, שאפו, ונאבקו כדי להגיע לכאן. בין סיפורי החלוצים הרבים, אני מביא בפניכם את סיפורם של גרשון ושרה פנר – זוג צעיר מפולין, שחצה גבולות, מלחמות וגלויות, כדי להגשים את החלום הגדול: לעלות לארץ ישראל ולהקים בה בית.
גרשון ושרה הם סבא וסבתא של סבתי, נחמה, איתה דיברתי. יחד העלנו את הזיכרון על הכתב.
ילדות של אמונה ותמימות בפולין
בעיר פולטוסק שבפולין, בין בתי אבן מעוטרים ובקהילה יהודית תוססת, נולדו וגדלו גרשון פנר צעיר הבנים וארבעת אחיו. אביו של גרשון, היה דמות מרכזית בקהילה – ממקימי בית הכנסת, "היה תורם פעיל, מנהל עסקים מניבים וחולם מושבע על עלייה לארץ ישראל", מספרת לי סבתא נחמה, הנכדה שתיוולד לימים. בוקר אחר בוקר, העיר את ילדיו בקריאה נרגשת לעבודת הבורא, מתוך אמונה כי עבודת היום מובילה לגאולת הדורות.
החיים התנהלו בשלווה. לדוגמה, שיט בנהר הגדול. "הם היו יוצאים לשוט בנהר, אורזים להם כריכים עם חמאה" אומרת סבתא נחמה, "היו משחקים בסירה". מעל הכול ריחפה תקווה גדולה: יום אחד, תוביל המשפחה את דרכה לארץ ישראל.
מלחמת העולם השנייה
שלושה חודשים לאחר שגרשון נישא לשרה מפרושנציק, חוותה המשפחה מהפך קשה – מלחמת העולם השנייה פרצה, והפכה את חיי הקהילה היהודית לגהנום. "סבא, אהרון פנר, שלא ויתר על תפילה גם בימי האימה, נורה למוות בדרכו לבית הכנסת", משתפת אותי סבתא בצער.
הכמיהה לחיים חדשים בארץ ישראל הפכה לדחופה מתמיד. גרשון ושרה הבינו כי אם ברצונם לשרוד – עליהם להימלט.
הבריחה הקשה והאמונה שנשמרה
הזוג הטרי החליט לברוח לרוסיה. המסע היה רצוף קשיים – קור עז בסיביר, מחלות, אובדן ילדם התינוק. "נולד להורים שלי תינוק קטן שלא הצליח לשרוד את הקור". אך גרשון ושרה שמרו על האמונה: המטרה נותרה – להגיע לישראל, "ההורים שלי לא וויתרו", מספרת בנחרצות.
גם באוזבקיסטן, בתנאים בלתי אפשריים של עוני ורעב, המשיכו לחלום על העתיד בארץ ישראל. העבודה כשומר במרפאה סיפקה מעט מזון, אך לא כיבתה את התקווה. הארץ המובטחת נותרה יעד בלתי מתפשר בליבם.
שיבה לפולין – ומפגש מצמרר עם העבר
סיום המלחמה בישר את תחילת המסע חזרה לפולטוסק. הבית הגדול של המשפחה עמד דומם והרוס, ובית הכנסת נהרס כליל. אך בין ההריסות חיכה סימן חיים: הגנן של המשפחה, שהסתתר במרתף הבית, מסר לגרשון ספר תורה שהחביא במשך שנות המלחמה – זכר חי לתקווה שלא כבתה. "זה היה מפגש מרגש", נזכרת סבתא נחמה, שכך סיפר לה אביה. "בהתחלה זה היה מפחיד, הם לא הבינו מי בבית והיו נתונים לסכנת חיים".
בניית חיים חדשים וחיזוק הכמיהה לישראל
במעבר לעיר שצ'צ'ין, נולדו לגרשון ושרה שתי בנות – מרים מלכה ורבקה רחל. גרשון עסק בהצלת ילדים יהודים ממנזרים. הידיעה שארץ ישראל מחכה להם הייתה המנוע הפנימי לכל פעולה.
משפחתה של שרה הציעה להם לעבור לארצות הברית, אך גרשון סירב בתוקף. החלום לעלות לארץ ישראל – המקום שאביו חלם עליו, המקום שבו קיוו להקים מחדש את משפחתם – גבר על כל פיתוי.
עלייה והתחלה חדשה בארץ ישראל
בשנת 1949 הפליגו גרשון, שרה ובנותיהם באוניית "גלילה" אל שער העלייה בחיפה. משם הועברו למחנה ישראל בצריפין, שם חלקו אוהל עם שתי משפחות נוספות בתנאים קשים של מחלות וחום.
למרות הקושי, הרוח לא נשברה: בארץ ישראל, כך האמינו, ייבנה דור חדש. שם נולדה בתם השלישית, נחמה, סבתא שלי, שאיתה ישבתי לשמוע את הסיפור המשפחתי.
"ההורים שלי לא וויתרו"
ספר התורה, שהוחבא באירופה תחת איום השמדה, הוכנס לבית כנסת באשדוד. "אבא, מצא עבודה כמנהל חשבונות במפעל ליצור נעליים, ואמא טיפלה בנו בבית באהבה ובמסירות" מסיימת נחמה לספר לי את הסיפור, וחותמת את גודל הנס שיש לנו היום משפחה. "מכל המשפחה הענפה שרדו רק שני ילדים, גרשון ואחותו שרה שברחו יחד לרוסיה", סבתא מסיימת.
חלום שהתגשם
סיפורם של סבא וסבתא רבא שלי, גרשון ושרה פנר הוא עדות חיה למסע הארוך והמפרך של משפחות יהודיות רבות. ביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, סיפורם מזכיר לכולנו את המחיר, את האמונה, ואת החלום הגדול שהפך למדינה חיה, בועטת ומאירה.
