בבוקר אחד בגבול סוריה, בתוך שגרה של תפילין, שירה וחוויות מבצעיות – רימון ישן התפוצץ מתחתיו וקטע את שתי רגליו. אבל מה שקרה אחר כך הוא לא פחות מנס. במקום לשקוע, לירז זעירא, בן 42 מירושלים, רס"ן במילואים ושליח חב"ד בקמפוסים – קם עם כוח שלא מהעולם הזה. בריאיון ל"רגע של חכמה" הוא מספר על הרגע ההוא בגבול סוריה, על הימים הקשים בניתוחים ועל התקווה וההחלטה לבחור בחיים: ""לקחו לי את הרגליים, אבל את השמחה לא יכולים לקחת לי – זה שלי".
המשפחה ששינתה הכל
לירז גדל בכפר הרא"ה, יישוב דתי־לאומי. "באיזשהו שלב בכיתה ז'-ח' הורדתי את הכיפה", הוא מספר. הוא יצא למסע ארוך על אופניים – "שהתחיל בסין והמשיך לוייטנאם, קמבודיה, לאוס – ונגמר לי המקום לחותמות בדרכון, אז הייתי חייב ללכת לתאילנד". שם, במקרה, מצא את עצמו נכנס לראשונה לבית חב"ד. "נכנסתי הכי מעצבן שיש… לא השלמתי מניין, לא הנחתי תפילין, לא הגעתי לסעודת שבת. ישבתי למטה… אבל האוזן שומעת כל מיני דברים".
מה שדיבר אליו הייתה משפחה אחת. "פתאום אני רואה משפחה, שאני אומר: 'משפחה כזאת – גם אני רוצה'. חרדים ירושלמים עברו לבנגקוק, אין להם כלום במקום הזה שקשור אליהם – ויש להם בשביל מה לחיות. זה היה לי כל כך מדהים לראות בן אדם שחי בתודעת שליחות אמיתית". משם התחיל תהליך שהוביל אותו לחיי שליחות משלו – שליח חב"ד, מרכז בירושלים, ואבא לילדים.
"זה מה שהציל את החיים שלי"
"הייתי בקו בדרום סוריה, יומיים לפני יום כיפור. היה בוקר יפייפה… זורקים מים, שרים, חבר'ה ביקשו להניח תפילין, הביאו שופר… היה בוקר ממש כיפי ועם אווירה טובה". לירז ניגש לעמדה הדרומית להיפרד, שומע מחייל שהעירוב אולי פסול, ויורד לבדוק. "אני הולך צפונה… ואז פתאום אני מחליק למטה. שתי הרגליים נופלות קדימה… בתוך מעין מחפורת. זה מה שהציל את החיים שלי".
שם חיכה רימון ישן. "מסתבר שהיה שם רימון ששכב מהכיבוש של תל כודנה שמונה חודשים קודם… הרימון נתפס בין הרגל לבין הדופן… ואני שומע: פאק – בום". הרימון מתפוצץ, שתי רגליו נקטעות. "שמעתי את המ"פ שהציל את החיים שלי, עומד מעליי ומדווח בקשר: 'פרח אחד' – פצוע אחד. 'זה הרב, שתי הרגליים קטועות'".
"זה לא איוב"
בדרך לפינוי הוא היה כבר על סף אובדן הכרה. "בודקים לי דופק ביד – כבר אין דופק, הגוף מתחיל לצמצם, איבדתי הרבה דם. אני שוכב בהאמר, אומר תהילים. הבחור לידי רוצה לעזור לי – וצועק 'שמע ישראל'". לירז לא מוותר: "אני פותח את העיניים, תופס אותו ואומר לו: 'לא, לא שמע ישראל. אני לא יוצא מפה, אני לא הולך לשום מקום. יש לי מה לעשות פה'".
אחר כך הגיעו הימים הקשים: ניתוחים, כאבים, שיקום אינסופי. "אני לא ממליץ לאף אחד לעבור את זה… ניתוחים, כאבים, הסתגלויות וכאלה", הוא מודה. אבל גם שם, הוא מסרב להסתכל על עצמו כטרגדיה. "אתה נמצא פה, בבית לוינשטיין, באסף הרופא… ומבין שבאמת, סך הכול – 'מה קרה?!' הרגליים פה, הברכיים פה, הראש ברוך ה', הידיים – הכול מתפקד. זה לא איוב".
"קיבלתי שליחות חדשה"
את ילדיו הוא פגש לראשונה אחרי הפציעה כשהוא כבר קטוע רגליים. "זה היה מפגש לא פשוט, מאוד חששתי ממנו… לא ידעתי אם אצליח להיות בעיניהם אבא ככה". ברגישות, הוא בחר להפוך את השבר לזהות חדשה.
במקביל, הוא מגדיר מחדש את השליחות. "יש משפט בארמית שאומר: כשהקב"ה לוקח ממך משהו – הוא תמיד נותן לך משהו אחר במקום. עפו לי הרגליים, ובאותו רגע קיבלתי שליחות חדשה".
לירז לא מתכחש לקושי, אבל מסרב להיתקע בו. "זה לא יעזור לי לבכות על זה… אני עסוק מאוד בשיקום שלי, ואני עסוק מאוד בסביבה שלי פה מסביב – להבין איזו פרוטזה תהיה לי, ואיך אתמודד עם הניתוח – בהבנה שקיבלתי פה שליחות חדשה בתוך הדבר הזה".
האמירות שהוא הטיף להן לאחרים – עכשיו הן מבחן חייו. "חילקתי הרבה צ'קים פתוחים של 'תאמין', 'ביטחון בהשם', 'תחשוב טוב – יהיה טוב'… והנה הגיע הזמן לפרוע את הצ'ק".
"היכולת הזאת לבוא ולהגיד 'את זה לא יקחו לי, ואני אשנה את כל המציאות בזכות זה שאני שמח' – זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לבן אדם".
