בשנת 1910, בכפר פולני שקט, שתי ילדות – רוזליה הקתולית ומינשה היהודייה – נכנסו יחד לכיתה א'. הן למדו זו לצד זו, שיחקו, התבגרו, כל אחת הלכה לדרכה. אבל הקשר ההוא לא נשכח. שלושים שנה אחר כך, כשהנאצים פלשו לפולין, החברות הישנה הפכה למבחן של חיים ומוות.
ב-1939, גרמניה פלשה לפולין. משפחת ניידל – מינשה, בעלה מאיר, תולי בן השמונה ושרה בת התשע – נמלטו בניסיון נואש למצוא מקלט. הם הגיעו אל החווה של רוזליה חברתה משכבר הימים. בלי לשאול שאלות, בלי לבקש דבר, רוזליה ובעלה, מיכאל קופאץ', פתחו את הדלת, והכניסו את הארבעה לביתם.
צפו בסרטון המרגש
"בבית שלי יש בובות"
הסתרת יהודים בבית הייתה אסורה על פי חוק. הפוסטרים ברחובות הזהירו: "כל מי שמסייע ליהודים – דינו מוות". ובכל זאת, רוזליה, מיכאל וארבעת ילדיהם – יוזק, מריאן, יאנק וויטק – חלקו עם האורחים את הלחם, את המקום, ואת הסיכון. בלי לשאול שאלות ובלי לבקש כסף או התחייבות כלשהי.
הסכנה כמעט נחשפה כשויטק, הילד הצעיר בבית, החל לשחק עם ילדים אחרים ואמר בתום לב: "אצלנו בבית יש בובות". הכפריים החלו לחשוד – מי הן הבובות האלה? רוזליה הבינה את האיום. כדי להמחיש את הסכנה לילד הקטן, היא לקחה תרנגולת, ערפה את ראשה – ואמרה לו: "אם תגיד שוב שיש אצלנו בובות – זה מה שיקרה לראש שלך". מאותו רגע, ויטק לא דיבר חמש שנים.
הכרת הטוב – שמונים שנה אחר כך
שמונה עשורים חלפו. הסיפור נשמר, אך המשפחה הנוצרית הלכה לאיבוד בין דפי הזמן. רק בשנה שעברה, בעקבות חקירה משפחתית, אותרה משפחת קופאץ' – והוזמנה לישראל. "בשנה שעברה אכלתי ארוחת ערב עם חברה שלי בפולין", מספר ג'ף ניידל אחיינו של תולי. "סיפרתי לה את הסיפור. היא שאלה: 'ג'ף, אתה לא יודע איפה הילדים האלה? שום דבר?' עניתי: 'לא'.
לאחר חקירה שלחה חברתו של ג'ף הודעה מרגשת בפייסבוק: "מצאתי את המשפחה". במפגש מרגש בירושלים, ארבעה דורות של משפחת ניידל נפגשו עם שלושה דורות ממשפחת קופאץ'. הם התחבקו, התרגשו, ואמרו משפט אחד פשוט: "נתתם לנו חיים. לעולם לא נשכח את זה".
