12 שבטים, יד אחת על העיניים

המלחמה מאחדת את גווני העם היהודי, מעוררת שיח בין השונויות ומחזקת את כוח האמונה המשותפת.

freepik

המלחמה הזו טורפת את כל הקלפים, הא?

לוקחת את כל החפיסה, מחלקת ומערבבת, ומחלקת ומערבבת, ואז פורשת בשורה את כולם כמו קוסם בהופעה.

היא לוקחת אותנו, את כל גווני העם היהודי, ומחלקת ומערבבת, ומחלקת ומערבבת.

ואז מכריחה אותנו לפגוש אחד את השני. אחד את דעותיו של השני. אחד את שונותו של השני.

ופתאום – אי אפשר להתעלם וזה ייעלם: יש פה עוד אנשים, והם לא בהכרח חושבים כמוני, וצריך ליצור שיח.

וכמה קשה לנו ליצור שיח…

אבל נדמה שהקב"ה פשוט מאלץ אותנו, מכריח את כולנו, פשוט לדבר.

כי הרי במה התייחד האדם משאר החיות והטבע אם לא על ידי פיו?

ובמה התייחד העם היהודי משאר העמים אם לא על ידי אחדות בניו שנובעת משונותם?

שנים עשר השבטים ידעו לאורך הזמן מריבות רבות ומחלוקות התגלעו ביניהם, אך בסוף הם תמיד חזרו להיות יחד, להכיל זה את זה ולהבין שזה בסדר לחיות לצד מי שלא חושב כמוני, לא מתנהג כמוני ולא מסכים איתי.

לפעמים זה אפילו מעניין יותר ממעצבן.

יש שזה מפרה ולא מרבה ריב.

ומדי פעם זה אפילו גורם לשמחה, אבל אל תגלו.

אגב, שמתם לב שהמילה "שני" היא כמעט המילה "שוני"?

כי השני שונה ממני.

***

ולמרות סבך השונויות, שתמיד היה קיים אצל עם ישראל, ובכל תקופה ניעור ועולה, מרגיש לי כי מתחילת המלחמה זוהר פה איחוד גדול.

כן. שמתם לב?

אני לא מפסיקה לראות אנשים שהתחזקו, באופן שהוא קצת פרדוקסלי, מאז שהכל התחיל. אלו זמרים ומפורסמים, אנשים פשוטים, מבוגרים וצעירים, מכל גווני הקשת הפוליטית ומכל רחבי הארץ.

כולם הבינו דבר אחד:

יש כאן משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. מישהו ששומר ומשגיח עלינו ללא הפסקה ועינו פקוחה, ישות ש"הפילה" עלינו מציאות כדי שנתעורר, כוח עצום שמעצים אותנו.

והמשהו, מישהו, הישות והכוח העצום נקראים בעצם – ה'.

וה' הוא מה שמאחד אותנו.

***

אני בטוחה ששמעתם על הסיפור המצמרר שבו נכנס הרב ד"ר יצחק הרצוג זצ"ל למנזרים לאחר השואה האיומה כדי לאתר ילדים יהודים. אבל אותם ילדים רכים שנכנסו למנזר עם תחילת המלחמה – כה קטנים היו – וכיצד ידעו שהם יהודים?

הרב צעק ברחבי המנזר בקול גדול: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכמו קסם – התאספו סביבו ילדים שזכרו מתוך תהום הנשיה כי על משפט זה יש להניח יד על עיניהם ושהמשפט הזה מזכיר להם את הבית. הבית האמיתי.

והנה, אותו פסוק אלמותי, חוזר גם כעת. יהודים שהיו מסוגרים במרחב מוגן כאשר הרוצחים יימח שמם הסתובבו ביישוביהם, לא הסכימו לפתוח את דלת הממ"ד, גם לאחר ששמעו שמן העבר השני עומדים חיילים.

הם חששו שזוהי תרמית, ואין אלו חיילים מכוחותינו.

מה עשו חיילנו כדי לשכנע אותם שהם אחיהם?

כן, קראו בקול גדול:

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"!

***

ומה זה המשפט שמעורר ומרעיד כל לב יהודי?

זה המשפט שבו מקבלים מלכות וממליכים את הקב"ה עלינו.

משפט שבו שומעים, ופחות משמיעים.

משפט שבו מכסים את העיניים, ולרגע קטן לא רואים דבר. בכך מראים לכל: אין צורך לפחד – אנו בוטחים בה' גם אם העיניים עצומות.

ואולי כשנסיר את היד מהפנים, נפקח עיניים ונגלה זווית חדשה? מציאות אחרת – בעולם, במי שמולי או בי?

זה גם משפט שכשאומרים אותו – המלאכים מברכים מלמעלה. אולי רמז לדברים הסמויים מהעין, שלמרות של תמיד זה נראה, גם בהם יש ברכה, אף אם כרגע לאף אחד לא ברור מה היא. הרובד שלנו לא חושף הכל וגדול הנסתר מהנגלה.

אם רק נעצום לרגע עיניים, נשמע ונפתח את הלב.

 

לתגובות:

[email protected]

שתפו כתבה זו:

5 1 הצבעה
דירוג הכתבה
guest
1 תגובה
משוב מוטבע
הצג את כל התגובות
נעמה
נעמה
5 חודשים לפני

דברי אמונה מחזקים ומעוררי מחשבה בימים טרופים אלה, כמו מים חיים בלב השממה, כתבת נפלא ובעומק רב, הלוואי שנזכה לאחדות אמיתית כאיש אחד בלב אחד

טוען עוד כתבות
דילוג לתוכן