"הייתי בחיפוש עצמי אחרי הנובה. הגעתי לפה ומשהו נרגע": הצעירים שחושפים הכל

הדרך למעלות-תרשיחא מתפתלת כמו מחשבות שלא מוצאות תשובה. הכביש הצפוני עם הנוף החורפי, אבני הבתים בפקיעין והצבע הירוק שוטפים את הכל ומרחיבים את הדעת עוד לפני שמילה אחת נאמרה.

ואז, אחרי שמטפסים אל ראש ההר, מגיעים אל הישיבה הגדולה ורחבת הידיים שהכיפה שלה מתנוססת למרחקים. מבנה המגורים המסודר, חדר האוכל, הכיתות, בית המדרש – הכל בנוי כאילו כבר לפני 50 שנה הבינו המייסדים שהמקום הזה צריך להכיל הרבה מאוד מקום לנשמה.

כאן מלמעלה, האוויר הוא אחר. מרגישים את זה ממש – אפשר לנשום כאן יותר לאט.

"תשובה מאהבה": בלי כפייה – עם הרבה אור

הישיבה הזאת היא רעיון שהגה הרב ויצמן ראש ישיבת ההסדר במעלות: מרחב לצעירים שמבקשים דרך ותשובה מאהבה, בלי כפייה, עם הרבה אור. מתוך הבנה שהדור הזה הוא באמת ענק וצריך להיות מקום שבו אפשר לברר את החיים ולבנות כלים אמיתיים. לא לבחור בין עולמות, אלא לחבר אותם.

כבר בכניסה מרגישים שזה לא עוד מוסד עם דלתות סגורות. הרב נועם מקבל את פני האורחים כמו שהוא נשמע, רק פי כמה וכמה: חי, מאיר פנים, אוהב בלי סייג.

החום שלו לא מרגיש כמו טקטיקה והוא לוקח אותנו מיד פנימה אל שיחה ארוכה עם הרב ויצמן. יום שישי בצהריים, רגע לפני שבת, ובמקום להיות בביתו, הרב יושב במשרד, טרוד בשיחות. אמא מתקשרת, איש ציבור מתייעץ, תלמיד לשעבר מבקש הכוונה ורב קהילה שואל שאלה דחופה. בין לבין, הוא מתפנה לדבר על הצעירים בהערצה אמיתית ובהכרה בכוח שלהם "להפוך חושך לאור".

"לא רק לשמר, אלא להפיח רוח חזקה"

"מבקשי פניך קמה בעקבות המלחמה", אומר הרב ויצמן. "ראינו התעוררות מיוחדת, תחושה של פעמי גאולה, תסיסה רוחנית. והפעם אמרנו לא נוותר. לא רק לשמר את הרוח הזאת, אלא להפיח רוח חזקה בעם ישראל". אחר כך הוא ממקד את הקריאה לצעירים: "בואו נבין שאנחנו נמצאים בדור ענק, דור גדול. האדם לא נועד למשהו אחד. יש משפחה, עבודה, לימוד תורה, חברה. צריך למצוא את האיזון הנכון. והכישרון המיוחד של הדור הזה הוא להפוך חושך לאור ומרירו למתיקו – כל המרירות והחשיכה שפוגשים בדרך באות להעצים את האור".

כשיורדים לסיבוב בישיבה, הפער בין הדיבורים למציאות לא קיים. אין כאן "טיפוס אחד". צעירים בגילאי 18-19 ליד בני 27-28, וגם אנשים באמצע שנות השלושים. כל אחד עם הסיפור שלו, וכל סיפור הוא מראה למשהו ישראלי ויהודי.

החיפוש אחר אמת פנימית, זהות ובית הוביל אותם דווקא לכאן, אל הצפון הרחוק, על ההר, מול הנוף שמזכיר שתמיד יש אופק.

"כל מה שהיה לי בידיים היה מתפרק"

אפרים, אברך בישיבה, אומר את זה בלי לייפות: "פעם הייתי בתהומות מאוד קשים, של דיכאון קשה, ניסיונות התאבדות ודברים קשים. כל מה שהיה לי בידיים, היה מתפרק". אחר כך הוא נוגע בנקודה: "הדבר הכי מפחיד בעולם זה לשחרר שליטה. אדם במהות שלו רוצה שליטה, ולשחרר שליטה זה הדבר הכי מפחיד בעולם. היום אני במקום שאני מאושר עד הגג. אני נשוי עם ילד, ואני תלמיד ישיבה שמונה שעות ביום. אי אפשר לתאר את זה במשפט אחד, אבל אפשר לדמיין".

שמואל, תלמיד בישיבה, מתאר את החוויה שלו: "אתה מחפש את האמת בחושך, בכל הכוח. אבל אתה לא מוצא אותה. ואז אתה מגיע לשבת, באמצע שבת, ומקבלים אותך, לא כועסים". באותה שבת שמואל טעם משהו שלא ידע מה הוא, טעם של מה שהשתוקק אליו כל החיים: "אהבת חינם, אמיתית". הצעיר שהגיע עם חשד טבעי, "איפה הטריק", גילה שאין טריק.

נהוראי מוסיף זווית אישית: "כדי לחיות כבן אדם שמח ומחובר, אתה צריך גם להיות בסביבה טובה. זה אחד הדברים שממש חשובים".

אחרי מסיבת הנובה, המילואים והמסעות

נהוראי מספר: "יצא לי להיות נוכח במסיבת הנובה, ואחר כך שנה בערך הייתי בחיפוש עצמי של מה קורה ומי, ולא טוב בפנים פה בלב". הוא לא צריך להאריך. יש דברים שאחרי ה-7 באוקטובר כולם מבינים. אבל אז הוא מתאר את הרגע שבו משהו התיישב אצלו: "כשהגעתי לפה למקום המדהים הזה, מבקשי פניך, משהו פה התיישב. משהו פה נרגע כזה, שלווה כזאת. משהו רגע לנשום, אוויר לנשמה. כאילו הכל בסדר. הגעתי לבית הבטוח".

דווקא מתוך המלחמה, החיפוש נעשה דחוף יותר. "אנשים הרגישו שכבר אי אפשר לעבור לסדר היום", אומר איתמר דויטש מצוות הישיבה. "בעקבות המלחמה הרוח של העם התעוררה הרבה יותר. אנשים חיפשו עומק, משמעות, צימאון".

אריה, תלמיד בישיבה, מחבר את זה למסע הישראלי המוכר רק שהפעם יש בו נקודת מפנה. "הייתי במילואים, הייתי בטיולים במזרח וכאלה", הוא אומר, ומתאר איך היה "פחות במסגרת תורנית". ואז הוא מוסיף משפט אחד כואב וישיר: "אני חושב שבכל אחד יש נקודה פנימית אמיתית שבה הוא אומר, יש משהו בזה שאני יהודי. כולנו נוכחנו לדעת שהדבר הזה קרה מעצם היותנו יהודים. לא עניין אותם. אתה יהודי. ולכן הם נכנסו בנו ועשו את מה שהם עשו".

זה ה'טוויסט' של המקום הזה. במקום להציע לצעירים זהות שמוחקת חלק מהם, מציעים להם זהות שמרכיבה אותם מחדש. "באמת מגיעים לפה אנשים מכל הסוגים, מכל הצבעים", אומר הרב נועם אוסטר ראש ישיבת מבקשי פניך, "וזה מקסים לראות את זה". הוא גם מתאר את המעטפת שמאפשרת לזה לקרות: "יש לנו את כל המעטפת הלוגיסטית של בית מדרש וחדר אוכל וכיתות, רבנים מישיבת ההסדר שמלמדים אצלנו, אברכים שמעבירים 'חבורות', חבר'ה שיושבים בחברותות. זה מאפשר גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית".

כל אחד הוא נר קטן – וכולם אור איתן

נשארתי לשבת כדי לחוות, לשבת עם החבר'ה, לאכול איתם, לשיר, להקשיב. במשך כל השבת הצעירים מדברים כדבר איש אל רעהו על ספקות ושאלות, על חוויות מהחיים. אין רגע טכני, אין "מצוות אנשים מלומדה". ההתלהבות כאן לא מגיעה ממשהו חיצוני, היא מגיעה מזה שסוף סוף הנשמה מתגלה.

חנוכה הוא חג של אור קטן שנדלק דווקא כשיש חושך, כשיש בלבול, כשאין הרבה שמן. והדור הזה, כמו שאמר הרב ויצמן, יודע להפוך חושך לאור. לא כי הוא חזק יותר, אלא כי הוא כבר למד מה קורה כשאין אור, והוא לא מוכן להסתפק בנצנוץ.

לפני הפרידה, כשמסתכלים על ראש ההר במעלות משהו מתבהר: "מבקשי פניך" היא לא עוד יוזמה חינוכית. היא מעבדה לשאלה הישראלית הכי בוערת של השנים האחרונות: איך בונים זהות יהודית עמוקה שלא סוגרת דלתות, אלא פותחת לבבות? היא מחזירה צעירים לבית בלי לשבור אותם, ומעניקה להם את התורה בלי לכבות את החיים.