יש שבועות שבהם המציאות הישראלית עולה על כל דמיון וכזה היה גם השבוע הזה. כותרות נזרקו לחלל האוויר כשנדמה היה שכל המדינה סובבת סביב מתח בין שר הביטחון לרמטכ״ל. לאחר מכן פרצה סערה סביב הצעת חוק הגיוס העתידית, שטרם נוסחה סופית, ובתווך, דיון באולם בג"ץ שהתפוצץ בשידור-חי כאשר נדמה כאילו כל צד הגיע מוכן עם תסריט כתוב מראש.
לחלקנו קשה לשאת את המציאות המדומה, שבה כל צד מאמין שרק הכרעה מוחלטת של הצד השני תביא את היציבות המיוחלת. אמנם, האמת היא שיסודות אמיתיים לא נבנים מהכרעה טוטאלית, לא בבתי המשפט ולא בחדרי הממשלה, וגם לא בבית הפרטי או במקום העבודה של כל אחד מאיתנו.
המאבק הפנימי של כל מערכת
במרכז הפרשה עומד רגע אנושי לא פשוט: יעקב פוגש שתי נשים, רחל ולאה. הוא יודע בדיוק את מי הוא רוצה – ומעדיף את רחל הברורה, הישירה וההחלטית.
אבל המציאות מביאה אליו קודם את לאה. האחות הדומעת, השקטה והרגישה של רחל.
כולנו מכירים את המתח התמידי בין השכל לרגש. גם בחיים הציבוריים, צד אחד מדבר על "אמות מידה", "סבירות" ו"שיקול דעת" – ואילו הצד השני מדגיש את ה"רגש", וה"שייכות" ומציג את עצמו כמי שבא "לרפא את הפצעים".
כשכל צד דורש הכרעה מוחלטת של הצד השני, הציבור בוודאי לא מרוויח מכך. אצל יעקב מתרחש דבר אחר: הוא לא מבטל את רחל, אבל גם לא יכול להתעלם מלאה. והנה הפלא ופלא – הבית שלו, 12 שבטי ישראל, קם דווקא מהחיבור עם שתיהן. מהשילוב, לא מניצחון של צד אחד.
סולם שלא מדלגים עליו
יעקב עזב בית, משפחה, מסלול ידוע מראש, ויצא לדרך חדשה. הוא לא ידע איפה יעבוד, איפה יישן, מתי יחזור ואם בכלל. לפני שהוא מתחיל את "החיים החדשים", הוא נרדם בשטח הפתוח וחולם את חלום הסולם.
על סולם לא עולים בקפיצות ובדילוגים, אלא בצעד אחד צעד. כך גם בכל תחומי החיים – וכשמבינים זאת מתגלה גם האשליה שעלולה לבלבל אותנו: לפעמים אנחנו מודדים את עצמנו לפי הגובה ולא לפי הכיוון שאליו הולכים.
בחיים המודרניים גדלנו על תרבות של "הישגים". מי מתקדם, מתפרסם, מרוויח ומצליח יותר. אבל בתפיסה הזאת יש מלכודת כי היא מודדת רק "כמה גבוה" הגעת ולא את הכיוון שאליו אתה הולך. אדם יכול להגיע לתפקיד בכיר ומכובד, אבל אם הוא קם בבוקר בלי שמחה ותחושת שייכות פנימית למי שהוא – יכול להיות שהסולם שלו בכלל פונה כלפי מטה. ומנגד, אדם שנמצא בתחילת דרכו, מבולבל מעט, מחפש ומתאמץ, אבל בכל יום עושה בחירה קטנה ונכונה – נמצא בעלייה הרבה יותר גדולה.
שלטון ורגש, חוק וסדר
הדבר נכון גם כלפי השררה והשלטון. אם הם נשענים רק על שכל והיגיון הם מאבדים את הרגש והחום האנושי. יחד עם זאת, חברה שנשענת רק על המיית הלב – עשויה לאבד את החוק והסדר. והעם שלנו, על ההיסטוריה הארוכה שלו, למד פעם אחר פעם שהחוסן האמיתי נולד מהשילוב.
גם אם כל צד בטוח שהוא היחיד שמחזיק באמת – עליו לוודא שכל הצדדים מקבלים מקום, למען היציבות הכללית.
לא חייבים לבחור צד: שניהם נועדו לעבוד ביחד
הקונפליקט בין השכל לרגש לא נמצא רק בכותרות, הוא יושב איתנו ליד שולחן האוכל. כשהילד חוזר הביתה וזורק את התיק באמצע הסלון, הראש שלנו נכנס מיד לפעולת החינוך: "זה לא בסדר, ככה לא מתנהגים. תגיד שלום כמו בנאדם". אבל הלב רוצה לשאול שאלה אחרת לגמרי: "קרה לך משהו היום רע? היה לך קשה?" ולפעמים באמת מספיק משפט אחד מהלב כדי שהכל יהיה אחרת.
גם בזוגיות זה קורה. יש את הימים שבהם השכל מתכנן לדבר יפה, לתת מקום. ואז מגיע רגע של עייפות, מילה לא מדויקת, והלב מתכווץ ומתהפך. כמה מהמריבות בכלל לא קשורות למה שנאמר אלא לחוויה?
כשאנחנו שוקלים לבקש קידום בעבודה, לפתוח עסק או להישאר במקום בטוח, השכל מיד מייצר טבלאות בעד ונגד, והלב מביא את התחושות. רבים בוחרים "ללכת עם הראש", אחרים נותנים לרגש להחליט.
צעד אחד נוסף
ואולי זה הפתרון הפשוט והעמוק לשאלה הגדולה: הלב הפועם והראש החושב הם לא אויבים. הם צוות. השאלה איננה מי קובע, אלא האם הם מוכנים לעלות עוד שלב אחד קטן בסולם. לא קפיצה דרמטית, לא שינוי חד מהיום למחר, אלא תנועה עדינה ומתמשכת של איזון והסכמות.
אם נצליח, בכל אחד מהתחומים – במשפחה, בעבודה, או מול עצמנו – לזהות רגע שבו אנחנו בדרך כלל מגיבים אוטומטית רק עם השכל או רק עם הרגש, ולעצור לשנייה כדי לשמוע גם את הקול השני, כבר עלינו מדריגה.
כשמפסיקים לנסות להכריע ולנצח אחד את השני, נפתח פתח למשהו חדש. לא פשרה, אלא איזון. זה נכון לעבודת הממשלה, זה נכון לדיוני בג״ץ וזה נכון לכל מערכות היחסים.
יישר כוח גדול לכתבה.
בעז"ה שנזכה תמיד לראות את הטוב אצלנו ואצל הזולת
ממש אהבתי וגם אני חושב ככה
הלוואי שזה יתגשם