שירה אליצור או 'שירצור' היא אשת קריאייטיב ומלווה תהליכים יצירתיים ומרצה לחשיבה יצירתית גמישה וסטוריטלינג.
לקראת ט"ו בשבט שמסמל צמיחה והתחדשות, משתפת שירה את סיפורה האישי, סיפור כואב ומחזק. "עברתי הפלה", מספרת שירה, ומיד מוסיפה – "האמת, עברתי כמה". שירה נזכרת בדרך המייסרת ובשלוש ההפלות שעברה. "הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי, ושום דבר לא יכול לגדול מחדש".
סליחה, אבל אין דופק
שירה מתארת כיצד העולם סביבה קרס באותה בדיקה שגרתית בבית החולים. "הטכנאית מנהלת איתך ׳סמול טוק׳ ואז", שירה עוצרת לרגע וממשיכה, "מגיע שקט. היא אומרת: 'סליחה, אבל אין דופק'". ברגע הזה, לדבריה, הכול השתנה: "משהו בתוכי כבה. ברגע אחד הכל נמחק".
אליצור התמודדה לא רק עם האובדן הפיזי, אלא גם עם משהו נוסף. עמוק יותר. בנבכי הנפש. עניין שקשה למצוא לו תרופה: "בכיתי על החלומות שכבר התחלתי לבנות – להחזיק תינוק קטן, להפסיק לקנא בחברות ההריוניות סביבי, לראות את המשפחה שלנו גדלה".
מדברת אליו בגובה העיניים
"כעסתי על אלוהים", היא משתפת את ההתמודדות האמונית שהייתה לה ברגעי הקושי והכאב האלו. "פעם ראשונה… פעם שניה… פעם שלישית?! די, נו, הגזמת", אומרת בכעס שירה ומבטאת את כאבה הצורם. "אבל לאט לאט, משהו השתנה", היא ממשיכה, ומוסיפה: "במקום הכעס והצעקות, מצאתי את עצמי מדברת אליו בגובה העיניים".
אליצור מספרת לנו מה היה בשיח הדברים שלה עם אלוהים. "לא היו שאלות, לא היו טענות. רק בקשה אחת פשוטה: 'תן לי כוח, כי אין לי מושג איך עושים את זה לבד'".
אני לא יכולה לעבור את זה לבד
תהליך הצמיחה התחיל בעזרת חברתה של שירה, תהילה. שירה זוכרת את השיחה ההיא היטב. היא התקשרה בקול חנוק ובקושי הצליחה לומר, "אני בבית חולים." תהילה לא התחילה במילים הרגילות של "יהיה בסדר". היא פשוט הבינה. בלי לשאול יותר מדי, תוך חצי שעה היא כבר הייתה שם, לצידה בבית החולים.
אחר כך הייתה זו אפי. אפי לא דיברה הרבה. היא הגיעה בשקט, חיבקה את שירה בעדינות וברוך, ולחשה: "אני כאן". המילים הפשוטות האלה, בלי הסברים ובלי נחמות מיותרות, נתנו לשירה תחושת ביטחון.
ואז הייתה גם יעל. כששירה חזרה הביתה, יעל הופיעה עם סיר ביד. היא חייכה ושאלה בשקט: "איפה שמים את זה?". שירה לא הייתה צריכה יותר מזה. זו הייתה המחווה הקטנה, השאלה הפשוטה, שהזכירה לה שהיא לא לבד.
הן היו שם אחת אחרי השנייה, כל אחת בדרכה, כמו עוגן שמחזיק אותה יציבה. הן לא ניסו לשנות את המציאות, הן רק דאגו להזכיר לה שהיא מוקפת באנשים שאכפת להם – ושגם אחרי השלכת, משהו חדש יוכל להתחיל לצמוח.
הקרקע עליה אנחנו צומחות
"העצים מתחדשים בזכות הקרקע שמחזיקה אותם", אומרת שירה ומחזירה אותנו לט"ו בשבט. "גם אנחנו כאלה. בשביל לצמוח, אנחנו פשוט זקוקות לסביבה תומכת".
שירה קוראת לכולם לנצל את החג, לעצור רגע ולהגיד תודה לאנשים שהיו שם ברגעים הקשים. "כי לפעמים זה לא מובן מאליו שיש מישהו שיחזיק אותנו כשאנחנו נופלות", היא מסכמת בחיוך ענק, "חברות אמיתית היא הקרקע עליה אנחנו צומחות".
