הוא גדל בתל אביב עם גלישה, מטאל וגולגולות – והדתיים לא ידעו איך "לאכול" אותו. עד שהבין שהוא לא צריך לוותר על מי שהוא כדי להתקרב. אברהם גיא ברכיל מ"קהילת בני דוד" מספר בראיון ל"רגע של חכמה" איך דפיקה בדלת וחלום של נגר הפכו בית נטוש למקום שבו רוקיסטים, אמנים ופוסט-טראומטיים מוצאים קשר אל הקדוש ברוך הוא: בית כנסת שהוא גם אולפן, גם פסטיבל וגם מקלט לנשמה.
"הדתיים לא ידעו איך לאכול אותי"
"הדתיים לא ידעו איך לאכול אותי, לא החרדים ולא הדתיים לאומיים – לא ידעו איך לאכול את התופעה הזאתי", מספר גיא-ברכיל. "הייתי ילד מאוד תל אביבי, מאוד של הארדקור: כל היום גלישה, מוזיקה מאוד קיצונית – רוק כבד אללה איסטר. הייתי מצייר הרבה שלדים, הייתי מאוד אוהב גולגולות, חרבות, דם, עורפים ראשים וכל מיני קרבות".
"בחוויה הדתית שחוויתי לא הרגשתי את הביטוי של הנפש. חשבתי – מה לי ולכל זה?", הוא נזכר.
"ואז פתאום הרב התחיל לדבר אגדות והוא הביא כאילו כל מיני על שדים ורוחות וכל מיני דברים שאמרתי מה? זה שייך אלינו? הדברים האלה? הסיפורים האלה? האגדות האלה? אני לא האמנתי שיש דברים כאלה ביהדות".
אברהם גיא-ברכיל לא הגיע לפלורנטין כדי לבנות בית כנסת. לדבריו, הוא אפילו לא ידע שיש בית כנסת איפה שהוא מתגורר. "אני באתי בגלל שלא היה לי בית וחיפשנו בית עדיין לגור כאילו קרוב לרב. הרב אוירבך העלה רעיון. אמר: 'שמע אברהם לך לדרום תל אביב יש איזה בניין נטוש, לך תראה אותו'", הוא מספר. "אני נכנסתי ראיתי בית חשוך, מאורה של סמים. אני מבין לאט לאט שמעל הבית שלי יש בית כנסת".
"העבר קרא לי"
גיא-ברכיל מספר על הרגע שהיה הטוויסט בעלילה: "יום אחד אני שומע דפיקות בדלת אני יוצא אני אומר 'מי זה?', עומד איש ואומר לי 'אתה אברהם גיא? אתה יודע יש לי חלום לבנות בית כנסת אני נגר אני יודע לעבוד. בוא נרים את זה ביחד'", הוא נזכר.
"אתה יודע מכאן לכאן, פתאום אני תופס את עצמי – אני אומר למה לא. הוא עם המסורית שלי ואני השולייה שלו. ואני עדיין לא מבין למה אני כל כך רוצה בית כנסת, מה הדחף שלי. אבל לאט לאט התמונה מתחילה להתבהר לי – העבר קרא לי. רציתי משהו משלנו, תקומה חדשה כאילו לתרבות היהודית הזאת".
"תהיה מי שאתה – תביע את הנפש שלך"
ואז קם בית הכנסת של קהילת "בני דוד" – בית כנסת מרכז רוחני ללימוד פנימיות התורה קבלת האר"י וספר הזהר הקדוש.
"הרגשתי שהאמונות שלי יוצרת איזשהו גשר עם אנשים שאני מאוד מאוד אוהב: רוקיסטים, מטאליסטים, אנשי מסיבות. חשוב לי שבן אדם נכנס לפה, הוא ירגיש חלל פנוי. תהיה מי שאתה, תביע את הנפש שלך", מספר גיא-ברכיל. "אני לא מפחיד אותם, הדת לא מפחידה אותם – אנחנו מתקשרים".
"לשם שינוי – בלי חומרים"
"הפעם הראשונה שהגעתי לבני דוד זה היה כשהייתי ילדה בת 19 – זה הקנה לי שקט, זה הקנה לי אור מאוד גבוה. אני לא אשכח שהייתי באור מאוד מאוד גבוה בצורה טבעית, לשם שינוי – בלי חומרים", מספרת חברת הקהילה יובל למברטו.
חבר הקהילה רון זאב לנדאו מוסיף: "אני בא לפה, כולם מגניבים, מקועקעים, חבר'ה כמוני. משהו בין בית כנסת, לאולפן הקלטות, לפסטיבל וודסטוק. לומדים קבלה, זוהר, מתפללים ברצינות".
"הוא אוסף את כל השבורים, את כל אלה שכואב להם קצת, את כל הפוסט-טראומתיים, החבר'ה המבולבלים שנמאס להם מהסדום ועמורה בחוץ שהגיע להם עד כאן".
"מרגיש בבית ומדבר בחופשיות"
גיא-ברכיל נזכר בחבר הקהילה קשת בן עתליה שנרצח ב-7 באוקטובר בפסטיבל הנובה.
קשת היה פוקד את בית הכנסת באופן קבוע: "אני זוכר אותו פה יושב במרפסת עם גיטרה, שר את השירים של זוהר ארגוב, ומרגיש בבית אצלנו ומדבר בחופשיות ואומר: 'אני לא ידעתי שהדת היא כזאת, שבן אדם כמוני יקבלו עם קעקועים ושערות'".
"המקום הזה מיועד, שנותן מקום, ילדים שאי אפשר לקרוא אותם, אף אחד לא יכול להבין אותם והם מוצאים פה את החלל הפנוי הזה. לבטא את עצמם", הוא משתף.
לינוי זה אחלה נושא לתזה…