בין קריית הממשלה לכותל המערבי, בין מתחם התחנה לבית הכנסת החורבה ובין גן סאקר למאה שערים, לפעמים נראה שבירושלים יש מקום להכל. כל המגזרים, כל הענפים, כל הצבעים. כולם מוצאים את מקומם בעיר שלה השתוקק עם ישראל באלפיים שנות גלותו.
אם כך, מדוע יום חגה של העיר, יום איחודה מחדש, לא מצליח לסחוף אחריו את כל חלקי העם? מדוע העיר שאמורה להפוך את כל ישראל לחברים לעיתים נראית יותר כמקור המחלוקת?
אז נכון, יום ירושלים מצוין בחגיגות גדולות שכוללות את ריקוד הדגלים המפורסם, תפילות חגיגיות, טקס מיוחד בגבעת התחמושת ואירועים נוספים אך נראה שרוב האירועים האלו הם מנת חלקם של ציבורים מסויימים במדינת ישראל בלבד.
לירושלים פנים רבות. בן היתר היא מתפקדת כמרכזו הרוחני של העם היהודי אליו התפלל וקיווה לשוב, ויחד עם זאת כמרכזה המדיני של מדינת ישראל כעיר בירתה בה שוכנים מוסדותיה הלאומיים. אחרי פנים אלו נסחפות גם המשמעויות השונות ליום שחרורה הסובב בעיקר סביב חזרתנו לעיר הקודש ולמקומותיה הקדושים וכן מצוין כיום ניצחון לאומי במלחמה ששינתה מקצה לקצה את המציאות הישראלית.
אך נראה שבימים אלו, ימים בהם ישנן טענות על סדקים שנפערים בין חלקיו של העם, עלינו לתת ליום זה משמעות חדשה – ישנה, יום אחדותו של עם ישראל.
כבר במקורות נקראת ירושלים " 'עיר שחוברה לה יחדיו' – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה). רק לאחר שדוד המלך הצליח לאחד תחתיו את כל שבטי ישראל, הבין הוא שהגיע הזמן למסד את ירושלים כבירתה של ממלכתו "בירת הנצח של ישראל", כפי שקרא לה בן גוריון. עיר בירתנו ההיסטורית שלא חולקה לשבטים ואליה כולם היו עולים לרגל תמיד ידעה לתת את המקום לכולם גם בתקופות של מחלוקת וכך היא יודעת גם היום.
יום ירושלים השנה יזכיר לכולנו, על אחת כמה וכמה במציאות של מלחמה כמו זו שאנו חווים – מדוע אנחנו כאן, בארץ הזאת, וכמה לא מובן מאליו שלאחר שנות גלות ארוכות זכינו לשוב לציון. מתוך הבנה זאת, נקווה שנזכה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, בשלל צבעי הקשת.
יום ירושלים שמח.
