למרות הכל ובזכות הכל, אנחנו חוגגים בימים אלה את יום העצמאות ה־77 שלנו. זה התחיל קשה מאוד, המשיך להיות לא פשוט, וגם היום לא קל – ובכל זאת אנחנו שמחים ומודים על כל הטוב שיש לנו כאן. התיישבתי לשיחה עם סבא שלי, דוד, בן כמעט 81. בילדותו התגוררה המשפחה ברחוב סלמה שבדרום תל אביב, ומשם זיכרונותיו הראשונים – מהמנדט הבריטי ומהקמת המדינה.
סבא זוכר את הרובים מהחלון, את התלושים של הצנע, ואת עשן ה"אלטלנה" – אבל מעל הכול הוא זוכר כמה טוב לחיות כאן. שוחחנו על העבר, על ההווה, וסיימנו עם הרבה תקווה לעתיד.
אסור היה לפתוח תריסים בלילה
הזיכרון הראשון של סבא, מגיע מסוף תקופת המנדט. "בלילות היה עוצר. אסור היה אפילו לפתוח תריסים. אני זוכר היטב שמול הבניין שאנחנו גרנו היה מגרש ריק. הבריטים התלבשו על המקום הזה – זה היה כמו בסיס צבאי קטן. היו 10-12 חיילים שיצאו מהמגרש והלכו הלוך-ושוב. הם השקיפו ובדקו מה הדיירים עושים. אסור היה לצאת כמובן. בבית היו לנו חלונות שנפתחים כמו דלתות, והיה גם תריס קטן שנפתח כלפי מעלה. אפילו את זה אסור היה לפתוח. ברגע שהם היו רואים שמשהו זז על החלון – מיד כיוונו את הרובה אליך".
"בדירה שלנו, על הקירות שבמרפסת מאחורי הבית, היו סימני פגיעות של כדורים", נזכר סבא. "ירו מאזור אבו כביר לכיוון שלנו, והכדורים פגעו שם ובבניין. אבו כביר לא היה רחוק מאיתנו".
בכ"ט בנובמבר התחילו המהומות וההתפרעויות המאורגנות מצד הערבים. "לאבא שלי, זיכרונו לברכה, היה חבר ערבי ביפו. הם עבדו יחד. הוא סיפר שביום שבו התחילו המהומות, אבא הגיע אליו עם האופניים. 'לך הביתה. סע מהר, עוד מעט יהיו מהומות', הוא הזהיר אותו. הוא גם הזהיר את אבא שלי שלא לנסוע בדרכו הרגילה בדרום העיר, מחשש לחייו, והמליץ לו לנסוע לכיוון צפון תל אביב והנמל ומשם להגיע הביתה. היו מהומות קשות. אותו ערבי ברח לעזה".
גם הוא פחד שיהרגו אותו?
"בטח, כל אחד שהיה לו עסק עם יהודים – רצחו אותו. אז הוא ברח לעזה".
אני זוכר את העשן שיצא מ'האלטלנה'
אחרי המהומות הוקמה מדינת ישראל. הבעיות מול הערבים לא הסתיימו, אולם הזיכרון הראשון של סבא אחרי הכרזת העצמאות של בן גוריון מגיע מאחד האירועים הקשים בתולדות המדינה: "אבא לקח אותי על האופניים ונסענו לתל אביב לראות את 'האלטלנה' שטובעה מול החוף. אני זוכר את העשן שעלה ממנה – ונמשך כמה שבועות".
השנה בוטל המטס בגלל המלחמה. אתה זוכר את המצעדים הצבאיים הראשונים?
"כולם חיכו למצעד. היינו קמים השכם בבוקר, יושבים על המדרכות שבהן עבר המצעד. זו הייתה חוויה – לשמוע ולראות את המצעד".
אנחנו שנה וחצי לאחר טבח ה-7 באוקטובר. לפעמים שומעים קולות מצד ישראלים שאומרים "כמה רע פה במדינה", יש כאלה שאף מאיימים לרדת מהארץ.
"אם הם היו מכירים את הימים הראשונים של המדינה – זה היה סיפור אחר. מי שמסתכל רק על אתמול – טוען שלא טוב פה. תמיד היה קשה. במלחמת ששת הימים הכנו שקי חול, אטמנו את הכניסות לבניינים עם בלוקים ואבנים. לנו לא היה מקלט בבית – היינו יושבים בחדר המדרגות. פחדנו פחד מוות ממה שעלול לקרות".
בשנות נעוריו, המשפחה של סבא עברה לכמה שנים לארצות הברית. "בחו"ל אי אפשר לחיות כמו פה. אין כמו בארץ, אלא אם המדינה לא מעניינת אותך. מי שנולד שם – זה משהו אחר. אבל לא סתם חלק מהצעירים של פרויקט 'תגלית' שמגיעים ארצה – גם נשארים בישראל".
אמא היתה מחביאה עוף בבגדים
אפשר להגיד שהחיים בארץ טובים?
"אין מה להשוות. החיים בארץ טובים. אתה לא מכיר, אבל אני זוכר את תקופת 'הצנע'. אי אפשר היה לקנות אוכל בלי תלושים. לאמא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה קרובת משפחה ברמת השרון. היו להם שם תותים, ירקות, לול, וגם שוחט. היא הייתה קונה שם עוף, נכנסת לחדר האמבטיה, קושרת אותו לגופה בחלקים ובתוך שקיות ניילון, ומרפדת כך שלא יבלוט. היו פקחים באוטובוסים שחיפשו בסלים של הנוסעים. אמא שלי רעדה מפחד שייגעו בה – שלא יגלו שהיא עטופה בבשר".
"בשביל לשמור על הבשר קנינו חצי בלוק קרח. היום אתה הולך לסופר, קונה את הבשר – מוכן, חתוך – ולוקח הביתה. בוא נראה את אלה שמדברים על עזיבה, חיים בעשור הראשון של המדינה. אנשים לא מעריכים את מה שיש לנו היום".
אתה אופטימי ממה שמצפה לנו בהמשך?
"אופטימי מאד ומאמין שכמו שהתגברנו בעבר, כך נצא גם מהמשברים שיש לנו היום".
