ירושלים של כולם: חזון חדש ליום שנשאר מאחור

יום ירושלים יצויין היום (א') בישראל. היום המיוחד התחיל כחג ציוני שלקחו בו חלק ישראלים מכל הקשת הפוליטית והדתית אך נדמה שבמרוצת השנים הלך היום הזה והפך לסמל מגזרי – כזה שמזוהה בעיקר עם הציונות הדתית. בעיני רבים, הוא איבד את כוחו המאחד והפך למוקד מחלוקת.

דווקא השנה, בצל מלחמת חרבות ברזל שני קולות – מהאקדמיה ומהשטח – מציעים לחשוב אחרת ולהפוך את יום ירושלים ליום שמדבר לכולם. לא ביטול, אלא תיקון. לא רק הנפת דגל אחד, אלא גם קריאה לשותפות.

רוזנגרטן יצעד במצעד הדגלים בר-און יבחר בטקסים האלטרנטיביים

עבור שי רוזנגרטן, יו"ר תנועת "אם תרצו", יום ירושלים הוא לא רק תאריך בלוח השנה – הוא סמל של עמידה. "מאז 7 באוקטובר זה הפך לקריטי", הוא אומר. "חמאס קרא למלחמה 'מבול אל-אקצא'. הם ידעו מה הם עושים. ירושלים היא הסמל של הריבונות שלנו. אסור לוותר עליה". לא במקרה הוא וצוותו צועדים מדי שנה במצעד הדגלים, חוצים את שער שכם, נכנסים לעיר העתיקה ומגיעים אל הכותל. "זה סמל ריבונות שאנחנו לא יכולים לוותר עליו", הוא מדגיש. "דווקא בגלל שהאויבים שלנו מנסים לנתק אותנו מהעיר הזו – אנחנו צריכים להיות בה".

שרגא בר-און, סגן נשיא מכון הרטמן לעומתו רואה את הדברים אחרת. הוא לא מתכחש למורכבות הביטחונית, אבל מבקש להציע שפה אחרת. "תארי לעצמך שהיינו נכנסים דרך שער הפרחים, עם פרחים, עם דגלים קטנים ועם חיוכים. היינו מזמינים גם את התושבים הערבים של ירושלים, כדי שגם הם ירגישו שותפים", הוא מציע. מבחינתו, יום ירושלים יכול להפוך ליום של פתיחת הלבבות – לא של הרמת הקול. הוא מבקש לנצל את יום ירושלים לחיבור ומפגש ופחות להתרסה והפגנת עוצמה.

חזון אחר ליום המיוחד

רוזנגרטן משתף שלפני שהצטרף לתנועה הוא לא חגג את היום המיוחד: "לא התחנכתי על זה. אני בא מבית יותר, בית שהוא נקרא לזה ככה קצת יותר מפא"יניק… יום ירושלים לא היה משהו שהיה מצוין באופן משמעותי במשפחה שלי כילד וכנער. אני נחשפתי לזה יותר בצבא ואחרי זה באקדמיה, עם ההצטרפות שלי לאם תרצו. חבל, כמובן, אני מאוד מצר על זה, אבל אני שמח שאני עושה את התיקון וחוגג אותו עכשיו".

רוזנגרטן מאמין שניתן לגשר על הפער ברגש כלפי יום ירושלים בין הקבוצות השונות דרך חינוך והנגשת ההיסטוריה הלאומית של המקום: "צריך לדבר יותר על מלחמת ששת הימים", הוא אומר. "להזכיר לציבור החילוני מה הייתה ירושלים בשביל בן גוריון". מבחינתו, לא מדובר רק בערך דתי, אלא בסיפור לאומי שהוזנח: "גבעת התחמושת, הכותל, הקרבות על העיר בתש"ח – אלה נכסי מורשת שמסוגלים לגעת גם בלבבות חילוניים, אם רק נספר אותם נכון".

פסיפס שמורכב מאוהבי ירושלים

בעוד רוזנגרטן מחפש שפה ציונית מחודשת, בר-און מציע שפה אזרחית מכילה: דרך המוזיקה, הרוח והמפגש. הוא מתאר חגיגות חלופיות שהוא שותף להן – עם פיוטים, שירה בין-דתית, ותפילה לצד דרשה. "אני אומר – בוא נבנה פסיפס, "קהילת ציון למשל חוגגת את יום ירושלים יחד עם נוצרים ומוסלמים. יש אהבה לירושלים גם אצלם. למה שלא נכניס גם אותם"

"האהבה לירושלים משותפת לכל תושבי ירושלים", הוא מוסיף. "אני יודע להעיד ממש מגוף ראשון – מחברים מאוד מאוד טובים, גם אם הם חילונים, גם אם דתיים, גם אם שמאלנים, גם אם הם ימנים, גם אם הם ערבים, גם אם הם יהודים, גם אם הם נוצרים, גם אם הם מוסלמים כולנו מחוברים לעיר הזאת בנפשנו".

המצעד לא חייב לכלול התרסה

שניהם מכירים את הטענות: שיום ירושלים, ובמיוחד מצעד הדגלים, הפך ממפגן של שמחה להפגנה של כוח. בר-און לא התעלם מהמתח וטען: "צעדת הדגלים הייתה יכולה להיות מפגן הרבה יותר אלגנטי, חגיגי ואנושי… במקום שיהיה מפגן של עוצמה של אנשים שחייבים להפגין את עוצמתם בקולי קולות כדי לנסות להוכיח, בעיקר לעצמם, שירושלים היא שלנו".
הוא מציע אלטרנטיבה: "תארי לעצמך שהיינו מושיטים יד, מזמינים גם את התושבים הערבים של ירושלים לחגוג. חגיגה אמתית של איחוד – לא של התרסה".

שי רוזנגרטן, לעומתו, מכיר בביקורת אך מסרב להתרגש ממנה. "יש כאלה בתקשורת ובכל מיני מקומות אחרים שמנסים לצייר את זה כיום של אצבע בעין למישהו, בלי לדבר על העניין הפוזיטיבי. אני לא חושב שצריך לגמרי לברוח מזה. זו עיר טעונה, וזה בדיוק למה אנחנו צריכים להיות שם."

ירושלים של מוסדות ושל משמעות

לצד הסמל הדתי או החוויתי, המרואיינים מבקשים להזכיר שירושלים אינה רק זיכרון – היא גם ירושלים הבנויה. עבור שרגא בר-און, אלו המבנים שמגלמים את רוח הציונות החילונית, היהודית והאינטלקטואלית: "תחשבי על המילה כנסת – כנסת ישראל זה ביטוי עתיק יומין, שיש לו גם משמעות מטאפיזית וגם משמעות של כלל עם ישראל. הבחירה לקרוא לפרלמנט הישראלי 'כנסת' – זו בחירה שאני מאוד אוהב".

הוא ממשיך ומפרט: "גם בית המשפט העליון, הוא מקדש של צדק… ויש עוד מקדש יפה יפה אחד – והוא בית הספרים הלאומי, שהוא פנינה של הקהילה האינטלקטואלית של ירושלים… אין כמעט ספר בעברית שנתפס אי פעם בתולדות העם היהודי שלא נמצא שם."

עבורו, ירושלים היא מרחב של עומק ושל זיכרון, "עיר של עומק יהודי וציוני, של רעיון – לא רק של דגל".

רוזנגרטן, לעומתו, ממקם את מרכז המשמעות במקום אחר: "הר הבית הוא המפתח לריבונות היהודית בארץ ישראל". לדבריו, "הריבונות הזאת לא ממומשת מספיק, נקרא לזה ככה… אבל ירושלים היא התקווה הכי גדולה של עם ישראל, ואני כל יום מייחל ומקווה שגם נזכה לראות עוד ועוד פיסות ממנה נבנות במעלה הדרך."

ירושלים של כולם

בסיום דבריהם, בר-און ורוזנגרטן ביקשו להעביר מסר לציבור – כל אחד בדרכו. רוזנגרטן הדגיש את חשיבות הנוכחות והאמירה הברורה: "ירושלים צריכה להיות סמל של ביטחון של העם היהודי בארצו. הייתי רוצה לראות יותר ויותר פוליטיקאים ואנשי ציבור שלא מתביישים לבוא ולומר את זה, ולא מתביישים גם להתנהג בצורה הזו".

בר-און פנה ישירות לציבור הכללי, בקריאה לקחת חלק בבניין העיר: "קחו אחריות על זה. קחו אחריות, אל תוותרו על ירושלים. אתם חילונים? ירושלים שייכת גם לכם. תעלו לירושלים, תפתחו בה את המוסדות החילוניים, תיהנו ממנה מאוד, תדאגו לזה שגם לכם יהיה מקום בתוכה".

בתוך כל רעש המלחמה והכאב, נדמה שהרצון הפשוט של כולנו הוא זהה: לחיות כאן, בארץ הזאת, בנחת. בלי פילוג, בלי שנאה, רק עם תקווה לחיים טובים יותר יחד. אם נקשיב היטב – נגלה שהקול המאחד חזק הרבה יותר מכל מה שמפריד.