השמש שוקעת לאט מאחורי ההרים, ואיילה בן ברוך מציבה חצובה קטנה מול הנוף של גוש עציון. הבת שלה, נביעה, מתרוצצת יחפה ליד עדר כבשים, והיא מצלמת סרטון קצר לסטורי – עוד רגע של שקט שנראה מושלם.
בעמוד האינסטגרם שלה, עם יותר מ־36 אלף עוקבים, הכול נראה פשוט: ארוחות על מדורה, שדות ירוקים, צחוק ופשטות, אבל מאחורי הפריימים הפסטורלים מסתתרת מציאות מורכבת. החווה של איילה מוקפת חמישה כפרים ערביים, הדרך אליה עוברת במחסומים ובשבילי עפר. החווה בה היא מתגוררת נמצאת תחת שמירה מתמדת שנועדה להגן מפני אפשרות של פגיעה מצד מחבלים ערבים באזור.
בשיחה עם "רגע NEWS" איילה שהפכה לפנים של עולם הגבעות ברשת סיפרה על אמונה, אהבה ואדמה – ועל הניסיון להנגיש את יהודה, שומרון וגוש עציון לציבור הישראלי כולו
חיפשתי שקט
בן ברוך לא נולדה אל תוך העולם הזה. היא גדלה בירושלים, בת להורים עולים מבוכרה – משפחה דתית חוזרת בתשובה, רחוקה מההתיישבות ומאהבת האדמה שעליה היא מדברת בתשוקה גדולה כל כך היום. “תמיד הרגשתי שאני לא באמת שייכת לעיר", היא אומרת. “הרעש, הצפיפות, הבניינים, זה חנק אותי. חיפשתי שקט, טבע, מקום לנשום".
את ההיכרות הראשונה עם עולם ההתיישבות חוותה כשהחלה ללמוד באולפנה (תיכון דתי עם פנימייה) בנווה צוף שבשומרון. שם פגשה את הצעירים שחיים בחוות, את הקצב האיטי, את החיבור לארץ. “פתאום הכול הסתדר לי", היא נזכרת.
מהעיר הגדולה ללב גוש עציון
לא הרבה אחר כך, נכנס לחייה יאיר: “ראיתי בפייסבוק צילום שלו, בחווה עם חברים, והוא פשוט תפס לי את העין”, היא מחייכת. חודש קודם לכן ניסה חבר משפחה לשדך לה מישהו, אבל היא לא הייתה פנויה רגשית. רק כשנזכרה בשמו, הבינה שמדובר באותו אדם מהתמונה. "זה הרגיש כמו יד אלוקים", היא אומרת.
יאיר גדל בעצמו בעולם החוות. הוריו הקימו את חוות יאיר שבשומרון, ואיילה, שהתאהבה ברעיון עוד קודם, מצאה את עצמה מצטרפת אליו גם במעשה. “הוא נולד בזה, אני באתי מהעיר. אבל מהר מאוד הבנתי שזה הבית שלי". השנים נישאו ביוני 2023 והפכו בלתי נפרדים. יאיר מופיע לעיתים בסרטונים שלה, מכין קפה, עובד עם העדר ומדגמן את החיים עצמם.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
חוות גפן עמי
את חוות גפן עמי הקימו איילה ויאיר לפני כמה חודשים, בעקבות רצח של שליו זבולוני, מאבטח מאפרת שנורה בצומת גוש עציון על ידי שני שוטרים פלסטינים. "זה קרה ממש לידנו, בקניון ההרים בצומת הגוש", היא מספרת. "כולנו נוסעים לשם כל יום". הרצח טלטל את הקהילה בגוש עציון, והוליד אצל איילה ויאיר החלטה: להקים חווה חדשה דווקא שם, בלב האזור המבודד.
החווה ממוקמת בין היישוב כרמי צור לחמישה כפרים ערביים גדולים, חלקם עוינים. "הרגשנו שצריך להוסיף חיים במקום שנשפך בו דם", היא אומרת. “לא ממקום של נקמה, אלא של חיבור. שיהיה שם אור".
את ימות השבוע מבלה בן ברוך בחוות העיטם, חווה שסמוכה לאפרת וקרובה לחוות גפן עמי. יאיר בעלה נמצא בגפן עמי 24/7, "כמו מילואים". היא באה אליו בשבתות וחגים עם כל האוכל והציוד.
"אני לבד כאן עם נביעה, אבל יש סביבי שלוש־עשרה משפחות, ישיבה ומדרשה. בלילות נדלקת תאורה היקפית סביב הגבעה והשמירה מאוד מוקפדת", היא אומרת. מהחלון היא רואה את הגגות של הכפרים הערביים הסמוכים.
בהתחלה פחדה. "אין מנעול בדלת, וכל רעש קטן בלילה גרם לי לקפוץ", היא מודה, אבל עם הזמן למדה להרגיש מוגנת. "אני מאמינה שאנחנו נותנים לארץ ישראל, וארץ ישראל שומרת עלינו".
סירים ענקיים בלב הגבעה
השגרה של איילה נעה בין שני עולמות – עבודה בהתיישבות וברשתות החברתיות. בבקרים היא מבשלת לחבר'ה שבחווה, סירים ענקיים של תבשילים מבית אמא, "אוכל בוכרי אמיתי", היא צוחקת. אחר כך היא יוצאת עם נביעה לטייל בין הצאן, מצלמת קטעים קצרים של החיים הפשוטים ומעלה לסטורי.
"לפעמים זה נראה שאני חיה בתוך חלום", היא אומרת, "אבל זו פשוט המציאות שלי". בתוך הבוץ, הגללים והכבשים, היא מצליחה לייצר רגעים יפים של שקט. עבור אלפי העוקבים שלה הצילומים נותנים הצצה לחיים אחרים. בשבילה, זו הדרך להחזיק שגרה, למצוא שלווה ולהזכיר לעצמה למה היא כאן.
הצצה לעולם רחוק-קרוב
בן ברוך לא ציפתה להפוך כל כך מהר למוכרת. "בחיים לא חשבתי שאנשים יעקבו אחרי החיים שלי", היא אומרת. "התחלתי בקורונה להעלות סרטונים קטנים בשביל החברות שלי -קפה, אוכל, קצת נוף – רק כדי לשתף". לאט־לאט זה גדל.
"החברות כל הזמן אמרו לי 'את חייבת לפתוח וולוג', ואני רק צחקתי. לא תיארתי לעצמי שמישהו מעבר לחברות שלי יתעניין". אבל ככל שהחיים שלה נחשפו, הקהל הלך והתרחב. הסרטונים הפשוטים – סיר גדול באמצע הגבעה, עגלה ליד דיר, רגע של תפילה – הפכו לחלון נדיר לעולם הגבעות. "יש הרבה מתיישבים", היא אומרת, "אבל לא הרבה משתפים את זה ככה. אנשים נורא סקרנים לראות איך זה באמת".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
התגובות בעקבות החשיפה
עם החשיפה בא גם המחיר. "ברוך השם, רוב התגובות שאני מקבלת מדהימות", אומרת איילה. “אבל ברור שתמיד יש גם כאלה שפחות מפרגנים. לפעמים זה ערבים שכותבים קללות, לפעמים אנשים שלא מסכימים עם הדרך שלי".
בהתחלה, היא מודה, זה פגע בה. "לקחתי הכול ללב. לא הבנתי למה אנשים צריכים לכתוב דברים רעים על דברים שאני משתפת בהם".
היום היא כבר רגילה. "עם הזמן את מפתחת חסינות. למדתי לסנן, לחסום, לא להיכנס לזה בכלל. זה לא שווה את האנרגיה".
היא גם הציבה לעצמה גבולות: "אני לא משתפת הכול. דברים אישיים ביני לבין יאיר, או רגעים אינטימיים נשארים שלנו. אבל כן חשוב לי לשתף כשיש קושי אמיתי, כי החיים פה לא תמיד קלים. זה חלק מהאמת שאני רוצה להעביר".
לא באה להטיף
לצד הקהל הדתי שמכיר את עולמה מקרוב, איילה גילתה שגם אנשים שרחוקים מסט הערכים שלה נמשכים לתפיסה שאותה היא מציגה. "יש לי עוקבות חילוניות מתל אביב שכותבות לי: 'בחיים לא הכרנו את העולם הזה, וזה מדהים לראות אותך'", היא מספרת. "זה מרגש אותי כל פעם מחדש"
גם כשהתגובות הפוליטיות צפות, היא בוחרת להישאר נאמנה לטון שלה. "אני לא מנהלת ויכוחים. אני מאמינה שמה שיוצא מהלב, מגיע ללב, אם אני רואה שמישהו מעלה נקודה מתוך עניין אמיתי אני מתייחסת".
דווקא הפשטות של הסרטונים שלה יוצרת גשר בין עולמות. “אני לא באה להטיף או לשכנע", היא אומרת. "אני פשוט מראה איך אנחנו חיים פה באמת. ובסוף, כשאתה רואה בן אדם, לא אידיאולוגיה הכול נהיה קצת פחות מפחיד".
אין אמונה בגויים
כשאיילה מדברת על העתיד, היא חוזרת שוב ושוב למילה אחת: גאולה. "בעיניי גאולה זה שיהיה טוב", היא אומרת. "שכולנו נהיה ביחד, שנראה את הטוב בדברים, שהלב של עם ישראל יפעם באחדות".
לצד השפה הרכה של אהבה וחיבור, היא גם אוחזת בעמדות נחרצות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא לא מאמינה באפשרות של חיים משותפים עם הפלסטינים. "אין אמונה בגויים", היא אומרת. "לאורך הדורות שאנחנו חיים לצידם הם הוכיחו לנו שרובם רוצים להרוג אותנו. יכול להיות שיש כאלה שלא רוצים בכך, אבל הרוב המוחלט כן".
לדבריה, הפתרון טמון במהלך חד וברור: גירוש הפלסטינים מהארץ. "בסוף זו צריכה להיות מדינה יהודית, נקודה", היא קובעת. "כל עוד הערבים לא ישבעו אמונים למדינה ישראל – אין להם מקום כאן".
"לא חלום רחוק"
כשאני שואלת על המחיר האפשרי – בידוד מדיני, קשיים דיפלומטיים ומחירים כלכליים היא לא מהססת. "אם נעשה את הדבר הנכון, בורא עולם יהיה איתנו. גם אם נהיה לבד – עדיף שנהיה מאוחדים וחיים מאשר שנפחד כל יום שזה יומנו האחרון. החלום שלי ושל יאיר שאנחנו מאמינים שעוד יקרה- שנביעה ושאר ילדנו יוכלו להסתובב בכל רחבי המדינה בלי טיפת פחד או איום".
בשבילה, החזון הפוליטי והאמונה הרוחנית הם שני צדדים של אותו מטבע. "גאולה זה לא חלום רחוק", היא אומרת, "זה כבר קורה עכשיו – בכל חווה, בכל משפחה שמגיעה לפה".
איזה סטייל יש להם! כתבה יפה ברמות
צריך להוריד את הכובע לפני האנשים האלו
אלה הם נטורי ארעא (שומרי הארץ) האמיתיים. בזכות אנשים כאלה יהודה ושומרון עדיין בידיים שלנו. שהשם ישמור אותם ויתמיד את אחיזתם בקרקע.