לאחר דיון פנימי קבעו תושבי קיבוץ בארי כי כל הבתים שנפגעו בטבח ה-7 באוקטובר ייהרסו, למעט אחד. ההצבעה שנערכה בקיבוץ הסתיימה ברוב של 196 תומכים מול 146 מתנגדים. המוטיב המרכזי בהחלטה היה הרצון לא לחיות בתוך זירת זיכרון יומיומית, כמו שאמר אחד התושבים: "אי אפשר לחיות ביד ושם".
הסמכות החריגה שמשרד המורשת בוחן
בעקבות ההחלטה שוקל שר המורשת עמיחי אליהו להתערב באמצעות סעיף בחוק העתיקות. סעיף זה מאפשר להכריז על מבנים שנבנו אחרי שנת 1700 כמבנים לשימור אם הם בעלי ערך או הקשר היסטורי.
אף שמעולם לא נעשה שימוש בסמכות זו, בתי בארי עומדים בקריטריון של משמעויות היסטוריות. עם זאת, המהלך נבחן ברגישות משום שתושבי בארי מבקרים את הכוונה, והכרזה כזו עלולה לייצר עימות מיותר.
פתרונות חלופיים שעלו בדיון הציבורי בקיבוץ
בתוך הקיבוץ עלו גם הצעות אחרות. אחת האפשרויות היא להעתיק את המבנים שיוחלט לשמר למיקום חדש, בדומה למה שנעשה במתחם שרונה בתל אביב. הצעה נוספת הינה להשאיר רק את הבתים שבקצה הקיבוץ, בשכונת הכרם, ולהעביר את גדר הקיבוץ פנימה, כך שהמתחם יישאר מחוץ לשטח המגורים.
החיפוש אחר פתרון שיאפשר למבקרים להגיע למקום ללא כניסה אל לב הקיבוץ ויאפשר לתושבים לחדש את שגרת חייהם נמשך.
העובדה שמעולם לא הופעלה הסמכות הזו ושמדובר בנושא רגיש במיוחד הופכת את מהלך ההכרזה על אתר לשימור למורכב. בינתיים התושבים נערכים להמשך תהליך השיקום, וממתינים לראות אם תתקבל החלטה שתשפיע על עתיד המתחם שבו אירע אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה.
