לפני שבוע בשעה הזו, בטרם שקעה השמש ובאה השבת, פורסמה בחשבונותיו של העיתונאי הבכיר עמית סגל המלצת צפייה בריאיון שהוקלט מראש עם נפתלי בנט ושודר ביום השבת בערוץ 12.
עבור חלקים בציבור היה בכך אלמנט מביך. הרי סגל, בן לציונות הדתית, מוכר כבר שנים כמי שמקליט תכנים מראש כדי להימנע מחילול שבת, ואף נזהר בשמירה על צביונו הדתי בשידור הציבורי. אז מדוע טרח כל כך להמליץ על צפייה בשידור בשבת?
אולי מהמקרה הזה אפשר ללמוד משהו חיובי, כי אם נניח לרגע את האכזבה בצד נגלה הזדמנות.
ההקרבה של עמית סגל מעניקה משמעות לבחירה
קל לשפוט. הרבה יותר קשה להיות אדם שפועל מתוך מערכת מורכבת, עם לחצים, אחריות ציבורית והכרה בכך שהוא חלק ממשהו גדול – עם סט ערכים שונה מזה שעליו התחנך. ועדיין, במשך שנים מצליח סגל לשמור על הצגת צביון דתי. בנוסף על היותו פרשן חד ונחשב, הוא גם דמות ציבורית שכל שנותיו בתקשורת התנהלו מתוך הצגת צביון דתי: בהופעה, בשפה ובהתייחסות לסט הערכים המלווה אותו.
ולכן, דווקא מקרה כזה יכול להזכיר לנו: אדם דתי שנמצא בעמדה כזו של השפעה ותובענות, עשוי לחצות קוים שלא חשב עליהם קודם, גם אם במובן סמלי בלבד. זה רק מחזק את האפשרות להבין לאיזו הקרבה הוא נדרש ביום יום. עד כמה עמידה של שנים ארוכות על עקרונות – היא לא מובנת מאליה.
פגוש את ההזדמנות – לחידוד המצפן
בעולם שמקדש זמינות, צפיות ותגובתיות מיידית, עצם הרעיון של שמירת שבת הופך כמעט למהפכני. כשעיתונאי בשיא הקריירה שלו בוחר במשך שנים לא לעדכן בשבת, לא לצייץ, לא להגיב – זו לא רק שמירת שבת, זו הכרזה פומבית: "יש לי גבול. יש לי יום שמוקדש למשפחה ולנשמה".
אז נכון, ניתן לראות בהזמנה על ידי עיתונאי דתי לצפות בכתבה שתשודר בשבת – תקלה במערכת. אבל אם זו כבר קרתה, יש כאן הזדמנות להרים את הראש ולהגיד: למה בכלל אכפת לנו מזה? כי זה עדיין משנה. כי אנחנו עדיין מצפים. כי יש בתוכנו תקווה שאפשר לשלב אמונה ומקצוענות, ערכים ותקשורת, עומק והצלחה.
המסר: אפשר לשלב ועדיין לשמור
אחרי מחשבה, המסר מהמקרה הזה לדעתי איננו ש"עמית סגל כבר לא שומר כמו פעם", אלא להיפך: אם כל כך הרבה אנשים הופתעו, סימן שהם התרגלו לראות דמות שמשלבת אמונה ועשייה. ובמובן הזה, גם המקרה הזה מדגיש את גובה הציפיות ועומק ההשפעה של הדמות העיתונאית.
השבת לא תלויה בציוץ כזה או אחר. דווקא בגלל זה, כשאנשים שמרכיבים את חיינו, כמו עמית סגל, מעוררים בנו ציפיות ערכיות, נזכור שיש כאן פוטנציאל להוביל שיח חדש. שיח שבו עיתונאים דתיים לא רק מסתדרים במערכות לא דתיות, אלא גם מצליחים להשפיע, לעצב, ולהישאר מי שהם.
עבורי זאת הזדמנות להפוך את האכזבה למסר חינוכי. להפנים שלא מדובר בתביעה לשלמות, אלא במאמץ מתמיד להיות נאמן לערכים שלך, גם במקומות הכי תובעניים. שמותר ליפול – ויפה שבעתיים לקום. שמודל לחיקוי טוב הוא לא זה שמעולם לא טועה, אלא זה שיודע לחזור לדיוק הפנימי שלו.
ומה אתם חושבים על זה?
בחירת תמונה 10/10
אני כבר לא צעירה ואני מעולם לא זוכרת עיתונאי הגון במקצועו כמו עמית סגל. שה' יברך אותו וישמור עליו. מי אתה בכלל מנחם שתדבר עליו? כי השבת היא מקור הברכות כולם.
לא הבנתי איפה הבעיה הוא הכי מרים לו ומפרגן
גדי. אני זוכרת שבתקופת הערוץ הראשון לא היה לנו עיתונאי כמו עמית סגל. ובמקום להיות חיובי מנחם מבקר את סגל וזה נורא כואב לי.
בתיה השאלה איפה ראית ביקורת בכזה לימוד זכות מיוחד
מעורר מחשבה, נהנתי לקרוא
זווית ראיה מעניינת ומעוררת מחשבה
מעניין מאד, אהבתי את הכיוון מחשבה
שנזכה ללמד זכות על כולם, גם על בתיה
לא קראתי עד הסוף….אבל ממה שקראתי באמת חייבים להעריך את הניסיונות בהם הוא עומד