בבוקר ה-7 באוקטובר, כשנשמעה האזעקה הראשונה בניר יצחק, טל חיימי ז"ל לבש את האפוד ולקח את הנשק. אלה, אשתו, נעלה את הדלת, אספה את שלושת הילדים לממ"ד והוא יצא החוצה. “אני הולך להגן על הבית”, אמר לה. זו הייתה הפעם האחרונה ששמעו את קולו.
טל ניהל יחד עם חברו ליאור רודאיף ז"ל קרב מול עשרות מחבלים חמושים בשער הקיבוץ. השניים לחמו בגבורה במשך שעות, עד שנפלו. מחבלי חמאס חטפו את גופתו של טל לעזה. הלילה (בין שני לשלישי) הושב טל לישראל ורבים ילוו אותו למנוחת עולמים בהמשך השבוע.
דור שלישי של מגינים
הוא היה דור שלישי למייסדי קיבוץ ניר יצחק, ודור רביעי לאנשי ההתיישבות בנגב. אחרי שירותו הצבאי עבד ברפת, "מפעל החיים של אבא שלו", כמו שתיאר – ובהמשך למד הנדסת מכונות ועבד במפעל רביב ברביבים.
אבל מעבר לתארים, הוא היה זה שתמיד ידע איך לתקן, להרגיע, לייעץ. "טל היה שקט של ביטחון. כשמשהו התקלקל הוא בא עם חיוך, והכול הסתדר", סיפר אחד מחבריו.
אהבה פשוטה, חיים של עשייה
טל ואלה הכירו עוד בתיכון, בנו יחד בית בקיבוץ וגידלו את ניר, עינב ואודי, תאומים בני תשע ובן שבע. אחרי נפילתו נולד בנם הרביעי, לוטן, שנושא את שמו. "תהיה בסדר", כתבה לו אלה באותו בוקר. המשפט הזה, שנאמר בטבעיות של אהבה, הפך אחר כך למילות הפרידה.
“נער נצחי בן 41”
דודו, זמיר חיימי, ניסח את הגעגוע במילים פשוטות וחותכות: "חזרת הביתה ילד תכול עיניים. נער נצחי בן 41 שנים. נער נצחי עם סנדלי שורש ואולר לדרמן בכיס. הזמן לא נגע בפניו הוא נשאר שם, בן 41, נער לנצח". בני משפחתו קברו בתחילה ארון ריק, עטוף באהבה ובתקווה.
גיבור של קהילה שלמה
טל חיימי היה מהאנשים שעליהם נשענת הארץ. אלה שבשעת מבחן קמים, בלי הכרזה ובלי היסוס, ועומדים בקו הראשון. הוא לא חיפש תהילה ולא רצה מדליה; הוא פשוט רצה לשמור על הבית, על הילדים, על ניר יצחק.
בקהילת ניר יצחק אומרים: "טל הושב הביתה לאדמה שכה אהב. עד נשימתו האחרונה הגן עלינו. אנחנו נמשיך בדרכו, עד שכל החטופים ישובו".
גיבור