שיר סיגל, בתם של שורדי השבי אביבה וקית’ סיגל, שיתפה מוקדם יותר היום (א') בדברים אישיים על הדרך שעברה מאז ה-7 באוקטובר – מהמחשבה לעזוב את ישראל, ועד ההחלטה להישאר בה.
לדבריה, ימים ספורים לאחר הטבח שביצע ארגון הטרור חמאס, בן זוגה יובל אמר לה שאינו רוצה להישאר לגור בישראל לאחר שכולם יחזרו מהשבי. "הוא תפס אותי בימים של תלות מטורפת ואמרתי לו 'בטח, אנחנו לא נשאר כאן".
"בתוך כל הכעס הרגשתי שזו הנקמה הקטנה שלי"
את הידיעה הזו, שלפיה יעזבו את הארץ לאחר חזרת החטופים, היא החזיקה לדבריה תקופה ארוכה, ואף מצאה בה נחמה: “אולי אפילו בתוך כל הכעס הרגשתי שזו הנקמה הקטנה שלי. כן, זה אולי נשמע משונה אבל הנקמה שבערה בי בחודשים הראשונים היא במדינה שלי. והדרך לנקום היא לעזוב אותה”.
שיר תיארה כיצד חשה כעס גם כלפי הוריה, שעלו לישראל באמצע חייהם, ושאלה את עצמה "מה כל כך רע בלחיות את חיינו רחוק מכל האויבים והמורכבויות". עם זאת, עצם המחשבה הזו הקשתה עלייה, בעיקר כשהוריה היו עדיין בשבי: "הרגשתי כמה הגוף שלי נעשה חלש כשהמילים האלה יוצאות לי מהפה ובעיקר חשבתי עליהם שם בשבי".
"היה לי ברור שבשבי מחזיקים דעה הפוכה"
בהמשך כתבה כי בשלב מסוים הבינה שהדעה שמחזיקים הוריה בשבי היא הפוכה לחלוטין: "היה לי ברור שהם בשבי מחזיקים דעה הפוכה. דעה שארץ ישראל היא הבית היחיד עבורנו".
לדבריה, דווקא מי שעברו את החוויה הקשה ביותר, ידעו להסביר "בדיוק למה כולנו חייבים להישאר לגור כאן", משום שעזיבה משמעותה בעיניה "להרים ידיים ולהיכנע לרוע שיש בעולם".
"הנקמה האמיתית שלי היא פשוט להישאר"
סיגל הדגישה כי לא היה רגע אחד ששינה את תפיסתה, אלא תהליך מתמשך. היא ציינה כי את ירח הדבש שלה ושל יובל הם אמנם חגגו מחוץ לישראל, אך "לא היה יום שם שלא רצינו לחזור".
לדבריה, לפני מספר ימים התרגשה עד דמעות מהבחירה במילה "הביתה" כמילת השנה: "אני מרגישה שכולנו הבנו ואולי אין סיבה בכלל שאסביר. אין לנו מקום אחר, לא היה מעולם וכנראה גם לא יהיה".
את דבריה סיימה בהתייחסות אישית ליום הולדתה ה-30: "קיבלתי את המתנה הכי טובה שאפשר לדמיין – לצאת לטייל בארץ שלי. ארץ שממש לפני כמה חודשים עוד חשבתי לעזוב והיום אני מבינה שהנקמה האמיתית שלי היא פשוט להישאר כאן. לתמיד".
