ועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה, קיימה היום (ב') דיון שעסק בהסברה בעקבות פרסום הדו"ח על פשעי המין של חמאס. בדיון נשמעה עדותה של אילנה גריצ'ווסקי, שורדת השבי ובת הזוג של מתן צנגאוקר שאמרה: "אני אישה שנחטפה, שרדה וחזרה להיות הקול לאלה שעדיין בגיהינום, ולאלה שנרצחו וכבר לא יהיה להם קול ולאלה שעדיין אין להם אומץ, ואני לא אשתוק. אני אחד מאלה שעכשיו על דו"חות גרפים וכותרות אבל אצלי בגוף הם חרותים".
כאב שלא נגמר השפלה שאין לה תחתית
"כשהגעתי לישראל לפני שש עשרה שנה הייתי נערה, הגעתי מתוך ציונות, מתוך אהבה למדינה, לעם הזה, למדינה של סולידריות, של ערבות הדדית, של הבטחה אחת פשוטה שאם אתה נופל מישהו ירים אותך, שאם אתה נלקח מישהו יחזיר אותך ואם אתה נרמס מישהו ילחם בשבילך. אבל היום אחרי כל מה שעברתי, אחרי כל מה שאנחנו עוברים אני שואלת אתכם איפה הבטחה הזאת? איפה המישהו הזה? כי כבר שש מאות ארבעים ושבע ימים אין אף אחד שמחזיר את מתן שלי ואת כל מי שנשאר שם", אמרה.
"הייתי שבויה במשך חמישים וחמישה ימים, חמישים וחמישה ימים של גהינום שאין מילים לתאר, כאב שלא נגמר השפלה שאין לה תחתית, פחד ששורף מבפנים. הגוף שלי חטף אבל הנשמה שלי נמחצה. אני זוכרת את הנשק שצמוד לראש שלי, אני זוכרת אותם צוחקים כשמושכים אותי וגוררים אותי מהשיער, אני זוכרת ידיים מלוכלכות שגונבות ממני את כל מה שהייתי. הפכתי לרכוש, הפכתי לשבויה שיכולים לבוא ולגעת ולהשאיר אותי בתחתון בחזיות מתי שבא להם", שיתפה גריצ'ווסקי.
"המטרה הייתה להפריך את ההכחשה"
פרופ' רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, וממחברות הדו"ח הסבירה שהמטרה הראשונית של בדו"ח הייתה לייצר הסברה באנגלית על מנת שהמוסדות הבין לאומיים יוכלו להיכנס מיד לעובי הקורה. "החזון שלנו והעשייה המרכזית שלנו מתחילת הדרך הייתה להיאבק בהכחשה. מצאנו את עצמנו המומות נוכח השתיקה של מרבית ארגוני זכויות האדם הבין לאומיים. כמי שבאה מהעולם הזה זה כאב לי במיוחד. המטרה הייתה להפריך את ההכחשה הזו", אמרה קדרי.
"בשלב די מוקדם הבנו שה7.10 הוא מקרה בוחן של התמודדות העולם, מערכות המשפט הבין לאומיים, המוסדות הבין לאומיים, כל אימת שמתרחשת הזוועה הזו של אלימות מינית ככלי מלחמה. החסינות הזו היא לא ייחודית למחבלי החמאס אלא קיימת כמעט בכל מקום ולכן המסר שלנו הוא אוניברסלי, הוא מיועד גם פנימה למי שאמונים על ההעמדה לדין וגם החוצה למוסדות הבין לאומיים", הוסיפה.
המאבק המשפטי
לצד המאבק ההסברתי מתנהל גם מאבק משפטי להרשעת הפוגעים. עו"ד ואל"ם (במיל') שרון זגגי – פנחס, לשעבר התובעת הצבאית הראשית וממחברות הדו"ח טענה כי "אין כמעט עדויות כי ב-7.10 רוב הנפגעים נרצחו וגם מי ששרד, מושתק בגלל הטראומה. רוב הסיפורים הם של חוזרים מהשבי. אם נסתכל על זה כמו אלימות מינית רגילה, לא נצליח לגבש הרשעות ותהיה חסינות מוחלטת לפוגעים. אנחנו לא מבקשות לשנות כללים ראייתיים, להשתמש בכללים קיימים אבל לשנות את זה שצריך להסתמך על עדות הנפגע. בניגוד לעבירות מין רגילות שבדרך כל נעשות בנסתר, על מנת לפגוע בקהילה ולהעצים אותה הדברים נעשו בפומבי ובגלוי, וזה צריך למשמש כראייה."
תופעה שונה לחלוטין מעבירות מין "רגילות"
השופטת המחוזית הדימוס נאוה בן אור, ממחברות הדו"ח סיפרה: "במהלך העבודה הבנו שאנחנו רואות לפנינו תופעה שונה לחלוטין מעבירות מין 'רגילות', תופעה שעסקנו בה שנים רבות. חשבנו שאנחנו יודעות הכל על עבירות מין אבל כשהגיע ה7.10 הבנו שאנחנו לא יודעות שום דבר. וזו תופעה שמחייבת התייחסו אחרת לגמרי".
בן אור הדגישה את חשיבות הנכחת התופעה בשיח הציבורי: "התופעה הזו היא חלק ממערכת שמטרתה לעשות דה הומניזציה לאוכלוסייה הנתקפת, חלק מפעולה לתכלית של השמדת עם. היא מופנית לא רק כלפי הנפגעת הישירה אלא בעצם כלפי הקהילה הנתקפת כולה. זו המשמעות, הרצון לפגוע בליבת החיים של האנושות. בעצם הופכים את סמל החיים והשגשוג לסמל של מוות, אתם לא תשרדו. לכן כל כך חשוב להנכיח את מה שקרה ולהביא לדין".
הצעדים שננקטו
הוועדה צפויה לפנות במכתב למזכ"ל האו"ם לקראת החלטתו על מנת שיכליל את החמאס ב"רשימה השחורה". הוועדה קראה למשרדי הממשלה להמשיך ולהגדיל את השימוש בדו"ח החשוב הזה. הוועדה פונה למשרד המשפטים והפרקליטות להשתמש בכלי הזה ולהפעיל אותו על מנת להביא להרשעות. הוועדה סבורה שלקולות שנשמעו כאן אין מספיק הדהוד במרחב הציבורי"
