רס"ב (במיל') ליאור רודאיף, החלל שחזר לארץ בסוף השבוע האחרון לאחר שהוחזק למעלה משנתיים בשבי החמאס, הובא למנוחות היום (ב') בבית העלמים בקיבוץ ניר יצחק. ליאור נהרג ב-7 באוקטובר 2023, כאשר הגן בגבורה על הקיבוץ עם חברי כיתת הכוננות. הוא היה בן 61 במותו.
בין הרבים שהגיעו ללוותו היו גם צוותי ארגון מד"א, בו התנדב במשך שנים, שהוביל אמבולנס שנשא את שמו. בהלוויה נכח גם שגריר ארגנטינה בישראל.
"זוכה לקבורה ראויה"
"זו הקלה שאתה זוכה לקבורה ראויה באדמת שעליה הגנת ונלחמת", ספדה לו יפה, אלמנתו. "לא לסוף הזה פיללתי, גם אחרי שקיבלנו את ההודעה שנהרגת בשבת הארורה, הראש הבין והלב סירב להאמין. אומרים שהזמן מרפא אבל הגעגוע רק מתעצם. אתה כאן בבית, כמה היית גאה לראות את הילדים שלנו מגלים עוצמות במאבק להשבתך. כמה הם דומים לך, כמה אתה חסר. מי ייתן ונהיה האחרונים בהיסטוריה של המדינה".
היא הוסיפה ואמרה: "אתמול נסגר עוד פרק כואב וארוך עם השבתו של הדר גולדין הביתה. יש עדיין מאבק להשיב עוד ארבעה חטופים, ורק אז נוכל לסגור את המעגל. עכשיו אני נפרדת ממך לנצח. החצי של השלם שלנו, הדבק של המשפחה שלנו, תודה על 41 שנים של יחד, בטוב וברע. המסע שלך בעולם הזה הסתיים מוקדם מדי, ואני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא".
"הייתם לבד"
"יותר משנתיים שאתה לא פה, אבל אתה כל כך נוכח", אמרה בתו נעם בהלוויה. "לימדת אותנו לצחוק על הכול גם כשכואב, שזה מרפא את הנפש. ועדיין, כל פעם שהמחשבות על אותו בוקר מתגנבות אני נחרדת ממה שראית, ממה שעברת. מצאת את אורן והבנת שאין לך איך להציל אותו, ואז טל נפגע ואתה מנסה להציל אותו שוב ושוב, כשעשרות מחבלים חמושים סוגרים עליך. בועז רץ אליך, הספקתי לראות אותו ואת אופק שהיו בדרך אליך, אני ממש מקווה ששמעת אותם ושהבנת שלא היית לבד".
"אבל אתם הייתם לבד, לגמרי לבד", אמרה בכאב. "הכעס שזה קרה לכם, שהמדינה לא הייתה שם, שהצבא שהבטיח שתוך דקות הוא יהיה שם לא היה שם. 763 ימים שהפקירו אותך, זה היה מסע ארוך מדי, כואב מדי, מסע ללא סוף טוב אבל סוף-סוף – יש לו סוף. היום אתה בבית כמו שמגיע לך, וקוברים אותך באדמה שיצאת להגן עליה בחירוף נפש. החיים באכזריותם ממשיכים, יש לך נכדה חדשה, שי. היא פלפלת ממש כמוך. היום אנחנו זוכים להיפרד ממך באדמה שלך, עם האנשים שלך, ואנחנו מבטיחים להמשיך להיאבק עד האחרון – כולם חייבים לחזור, אין אופציה אחרת. תנוח אבא שלי, תנוח סוף-סוף, אחרי יותר מדי זמן".
"לא מרגיש בשל להתמודד עם העולם"
בנו, בן, ספד לו אף הוא: "אבא. שנתיים וחודש זה מלא זמן, יש לי המון לספר, לשאול, לשתף, להתלבט. מתי תשלח הודעה ותשאל מה בא לי לאכול הערב, מתי תתקשר לשאול לשלומי. טסתי לתאילנד, הודו, רכבתי על אופנוע והייתי עצוב כל הטיול, שאין אותך, שאי אפשר לדבר איתך, שלעולם לא תחזור. חזרתי לארץ אחרי שישה חודשים, ואני יושב וחושב מה לעשות, ואני לא מרגיש בשל להתמודד עם העולם אבא. באיזה עולם היית צריך להקריב את חייך בצורה כזו? באיזה עולם קוברים אותך אחרי שנתיים?".
"מי היה מאמין שנצטרך להילחם על להחזיר אותך", אמר. "אתה לא היית מאמין מה קורה פה. יש אנדרטה ענקית ברעים, כל מיגונית היא אתר עלייה לרגל, פיצוצים עזים שמרעידים את הלילה, אבל אבא אתה פה, בבית סוף-סוף. אתמול החזירו את הדר גולדין אבא, ונשארו עוד ארבעה שנחזיר בהקדם. אני מצטער שלא הייתי פה בבוקר הזה, אני הייתי עסוק בלהימלט מהמסיבה כי אמרתי שאתה תהרוג אותי אם יקרה לי משהו, אתה היית המקום הבטוח שלי 23 שנים ומאז אני מרגיש קצת אבוד, אבל תדע שאני לא מוותר, אני מטפל בעצמי ומקיף את עצמי באנשים טובים. אתה איתי בכל צעד, בכל נשימה וגם בחלומות בלילה. אוהב אותך אבא, אני עוד אבוא לבקר אותך הרבה".
ליאור נולד בארגנטינה ועלה לארץ בילדותו, לקיבוץ ניר יצחק. שם גדל והקים את ביתו עם רעייתו יפה, ושם גידלו את ארבעת ילדיהם: נעם, נדב, בר ובן – ושלושת נכדיהם. "לפני שנתיים וחודש בדיוק יצא ליאור מביתו בפעם האחרונה, כדי להגן על משפחתו, על חבריו ועל המקום שהיה לו בית כל חייו", מסרו מהקיבוץ.
