הנשים שבעורף: "אני יודעת שבלי בעלי לא תיהיה פה מדינה"

ביום העצמאות הזה ביקשנו לשמוע איך נראים החיים כאן – באמת. לא מהבמות, לא מהנאומים הגדולים, אלא מתוך הבתים, הלבטים, השתיקות. חמש נשים פתחו בפנינו דלת לרגעים הכי חשופים של השנה האחרונה: חתונה בצילה של מלחמה, לידה בצל אובדן, שיקום גופני ונפשי מול עוד צו 8, ואמהות שמתקיימת בין טלפונים מהחזית לתפילות מהבית. מעיין, רוני, מיכל,הילה ורבקה לא רק מדברות על גבורה – הן חיות אותה.

מעיין גודמן

כשמעיין גודמן התחתנה עם קדם, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, היא ידעה שהדרך לא תהיה קלה. בין רגעי געגוע לציפייה מלווה בחרדה, היא בחרה לבנות איתו חיים – מתוך אמונה, אהבה, והרבה כוחות פנימיים.

"בעלי קדם ואני התחתנו כמה ימים אחרי תחילת המלחמה. תכננו חתונה באולם, עם כל החברים והמשפחה, אבל בגלל ההגבלות עברנו לבית כנסת קטן. זה לא היה מה שחלמנו, אבל באותו רגע רצינו פשוט להיות יחד. אחר כך הגיעו שבועות של אי ודאות — כל יום חיכינו לצו 8. כשהוא באמת קיבל את הקריאה ויצא למילואים בתותחנים, הדאגה ליוותה אותי כל הזמן. הגעגועים היו קשים, והלילות הפכו לשקטים מדי".

"אין לנו ארץ אחרת, ואין לי אדם אחר שאיתו הייתי רוצה לחלוק את הדרך הזו"

במהלך המלחמה אחיו של קדם נפצע כשקפץ מקומה שנייה של בית שהונח בו מטען חבלה "כששמעתי שאח שלו נפצע בעזה, הפחד רק התחזק. ובכל זאת, למרות הכול, אני מסתכלת עליו בגאווה. הוא לא רק בעלי — הוא גם מגן עלינו. אני מאמינה, כמו אז, שאין לנו ארץ אחרת, ואין לי אדם אחר שאיתו הייתי רוצה לחלוק את הדרך הזו".

רוני פרינס

גם רוני פרינס מצאה את עצמה בלב הטלטלה. כשהמלחמה פרצה היא הייתה בירושלים בעוד בן זוגה טוביה נסע דרומה. מתוך הכאב רוני וטוביה קיבלו החלטה יוצאת דופן: לבחור בחיים, גם כשהלב נשבר.

רוני פרינס הייתה בירושלים ב-7 באוקטובר. רוני עוד הספיקה לעבור בבית כנסת ולשמוע ש-11 ישובים נכבשו בידי חמאס, לפני שטוביה בן זוגה, הלאים רכב של חברה ונסע דרומה בעצמו. "נשארתי שבועיים וחצי בירושלים עם בגדי שבת", היא מספרת.

הבחירה בחיים מתוך הכאב

הפגישה הבאה של השניים לוותה בטרגדיה לא פשוטה: "נפגשנו, בלוויה של תיפי (תפארת לפידות), חברה שלנו שנרצחה בנובה. באותו יום גם היה לנו יום נישואין חמישי. הכל השתנה, התערער".

דווקא מתוך הכאב רוני וטוביה קיבלו החלטה יוצאת דופן: "הבנו שאנחנו בעניין של להרבות חיים. נכנסתי להריון כעבור כמה חודשים, ובמהלכו כמובן שהיה סבב. למרות כל הכאוס שקרה מבחוץ, היה הריון מרגש . הוא הביא נחמה להרבה אנשים מסביבנו וגם לנו".

בט"ז אלול התשפ"ד נולד ניתאי-ארבל בנם, "הצפון בער בימים האלו, ובחרנו לקרוא לו על שם ניתאי הארבלי שאמר 'אל תתיאשו מן הפורענות'", שיתפה רוני.

"הבנו שיהיה לנו קשה יותר לדעת שלא נתנו יד כשהיה צריך"

"לפני הלידה תהינו מה אנחנו עושים אם יש עוד צו, והיה לשנינו ברור שבסוף לא משנה מה, טוביה ילך. ואכן, 12 ימים אחרי הלידה הוא יצא לעוד 45 יום. זה היה קשה. אבל הבנו שיהיה לנו קשה יותר לדעת שלא נתנו יד כשהיה צריך".

הילה שפיצר

הילה שפיצר אם לגפן ושקד, ממודיעין כתבה על תחושת השליחות ובהתמודדות בעורף. בעלה יאיר שירת בשנה האחרונה בחטיבת אלכסנדרוני.

"להיות אשת מילואימניק זה שהכל, אבל הכל עלייך, האשה. הילדים, החוגים, הבית, ההסעות, הרכב, הקניות, התשלומים והבירוקרטיה.

זה לדאוג לבעל בנוסף לדאגה לילדים. להמתין לשיחת הטלפון ממנו. לשמוע שהוא בסדר.

זה לאכול ארוחת ערב ממש ממש בסוף היום כשאין כבר כוחות, אחרי שהבית קיבל צורה והכלים שטופים.

להיות אשת מילואימניק זה לקום בבוקר, לחיות את היום יום בחיוך ובגבורה,
לא פחות מהבעל. לדעת שהוא עושה עכשיו משהו משמעותי וגדול עבור עם ישראל ולדורות הבאים שיחיו כאן".

מיכל שוייצר

אחרי שנתיים קשות של טיפולים והשתלת מח עצם, מיכל שוייצר רק התחילה לחזור לנשום – ואז פרצה המלחמה. בזמן שבעלה אביעד יצא שוב ושוב למילואים, היא ניהלה חזית אחרת לגמרי מהבית – של שיקום, חרדה, ואמונה עיקשת שהחיים חזקים מכל.

אחרי כמעט שנתיים של התמודדות עם מחלת הסרטן, בדיוק כשהחיים של מיכל ואביעד החלו לחזור למסלולם — פרצה המלחמה.  "ב-7 באוקטובר בעלי אביעד, מ"כ בגדוד הנדסה של חטיבת אלכסנדרוני הוקפץ למילואים ונסע לנסע להגן על גבול הצפון. עד שחזרתי הביתה אחרי שנתיים כמעט של טיפולים והשתלת מח עצם וכולי. היה לנו תקופה קצרה של שגרה ואז ה-7 באוקטובר תפס אותנו", מיכל מספרת.

במהלך סבבי הלחימה מיכל נאלצה להתמודד עם החיים בעורף ללא אביעד ולטפל לבדה במקביל לשיקום מהמחלה בשני ילדיהם. "זה היה נורא קשה, הסבב הראשון נמשך ארבעה חודשים. גרתי אצל חמי וחמותי עם הילדים, עוד לא הייתי מסוגלת לתפקד לבד. אחרי זה אביעד חזר הביתה, והתחלתי שיקום מחדש".

בהמשך נקרא אביעד להילחם בעזה ובלבנון. "הוא נכנס ללבנון, אני הייתי בכלל באיזה בדיקה, ולא הייתי בטוב, והוא לא היה זמין, ככה שזה היה סופר מורכב. הייתי בחרדות עליו, זה היה הסבב הכי מפחיד מבחינתי, וגם מבחינה רפואית זה היה לא פשוט", מיכל משתפת.

"לא מסוגלים לחיות ולא להיות חלק מהמערכה הזאת"

אביעד ייצא לסבב נוסף, בעוד שבועיים. ההחלטה המשותפת לאפשר לו לצאת ולשרת את המדינה על אף הקושי לא מובנת מאליו: "אני יכולה להגיד לו, טוב, אתה לא הולך. יש לי גם את הסיפור המורכב שלי מבחינה בריאותית, לילדים לא היתה אמא שנתיים ועשיו פתאום איפה אבא? יש לי את כל הפריבילגיה בעולם להגיד שהוא לא הולך. אבל מבחינתנו זה לא אופציה", מיכל אומרת.

"אנחנו לא מסוגלים לחיות ולא להיות חלק מהמערכה הזאת, ולא לשאת בנטל הזה שהוא נטל, אבל זכות גדולה מאוד בשבילנו, ואנחנו מאוד שמחים להיות חלק מהניצחון ומהגאולה הזאת. ואני מרגישה שהילדים גדלים על לא רק לדבר אידיאלים, אלא לחיות אותם, זה ממש ככה. הם מרגישים, הם יודעים שהאבא עושה דברים חשובים, וזהו, בעזרת השם מתפללים לימים טובים, לגאולה שלמה, ולהשמדת כל האויבים שלנו".

רבקה פרבר

רבקה פרבר, אם לשמונה ילדים, נשארה גם היא להתמודד לבדה אחרי שבעלה יוסי יצא לסייע בלחימה. מול פחד עמוק וחוסר ודאות, היא בחרה להיאחז באמונה, בתפילה ובאהבת הארץ.

לרבקה וליוסי פרבר, שמונה ילדים – הקטן בן שלוש, והגדולה בת 16. את החגים בני המשפחה נוהגים לחגוג בשליחות – יחד עם חיילים בבסיסים. בשמחת תורה בילתה המשפחה ביישוב קורזין ליד צפת. שם הם שמעו על אירועי הטבח בדרום.

"בבוקר יוסי, בעלי העיר אותי וסיפר שהחלה מתקפה על ישובי הדרום. לאט לאט הבנתי את גודל האירוע. יוסי, שבדרך כלל משרת בצפון, התחיל להרים טלפונים ולהקפיץ אנשים, וב-10 וחצי אמר לי: 'אני צריך לנסוע'. נשארתי לבד עם שמונה ילדים, בתוך חוסר ודאות מוחלט", סיפרה רבקה.

הבשורה הקשה

"התחושה הראשונית הייתה פחד עצום וחוסר ודאות – גם לגבי סבתא שלי, שגרה בקיבוץ כיסופים וגם לגבי יוסי, שנמצא בחזית. בהתחלה ניסיתי להתכחש לסיטואציה. שמונה ילדים בבית, חוסר תקשורת, חוסר ודאות מוחלט. הילדים היו לחוצים, גם אני. ניסינו להיאחז בשמחת החג, בתפילות, שהפכו פתאום לכל כך משמעותיות". יומיים אחר כך קיבלה רבקה את הבשורה הקשה: סבתא שלה נרצחה.

האתגר הכי גדול

בהמשך החלה גם הלחימה בלבנון, "הרגשתי שלצד המלחמה הפיזית שיוסי נלחם בה – בהר דוב, בחרמון ואחר כך בלבנון – אני נלחמת מלחמה אחרת: מלחמה על התודעה. העבודה שלי הייתה לקבל את הפחד, להבין שהוא לגיטימי, להכיל את עצמי ואת הילדים, ולהתעקש לחשוב חיובי. לחשוב חיובי בשבילי, בשביל הילדים, בשביל החיילים. וזה, האמת, האתגר הכי גדול".

לחזק את הרוח

"יש לנו זכות אמיתית על הארץ הזאת, והתפקיד שלנו הוא לשמור עליה – גם בגשמיות וגם ברוחניות. כשבעלי יוצא להילחם בשטח, אני אומרת לילדים: 'בואו נילחם גם אנחנו – בתפילה להשם'. זה התפקיד שלנו – לא להחזיק נשק, אלא להחזיק אמונה, לחזק את הרוח. אני מרגישה את זה כל כך חזק, גם במה שקורה עם החטופים, גם מול החיילים, וגם מול בעלי – כשאנחנו מתחזקים ברוח, גם הם מתחזקים שם, בשטח".