בשעה שמונה בבוקר, תלמיד חרדי בן עשר נכנס לחיידר. על שולחנו מונחים חומש, משנה וגמרא. אבל במוסד שבו הוא לומד, שנמצא תחת הזרם הממלכתי-חרדי, במערכת השעות מוקדש זמן גם ללימודי חשבון ואנגלית ובין כותלי הכיתה נשמעת שיחה מהוססת, אך קיימת על תכנים שבעבר נחשבו זרים למערכת. זו לא מהפכה שהוכרזה בראש חוצות, ואין בה עדיין אחידות, ודאי לא הסכמה רחבה. אבל היא קורית. בשקט, בשוליים, ומשנה לשנה מתרחבת עוד ועוד.
20 אלף תלמידים בחינוך החרדי
בשנת הלימודים הקרובה, ה'תשפ"ו צפויים לפעול כ-350 גני ילדים ו-150 בתי ספר כאלה ברחבי הארץ, בהם גם בית ספר למחוננים. במסגרות הללו ילמדו כ-20 אלף תלמידים, מספר לא מבוטל שיחויב בלימודי ליבה. בשיחה עם "רגע NEWS" עם פייני סוקניק, אקטיביסטית, מורה ואם חרדית קיבלנו הצצה למהפכה השקטה שמתחוללת בשכונות הסגורות בירושלים.
כך החינוך הממלכתי נולד
החינוך הממלכתי-חרדי הוקם לפני יותר מעשור, מתוך ניסיון להציע אלטרנטיבה חינוכית לתלמידים חרדים בתוך מערכת ממלכתית, עם פיקוח ותמיכה מלאה של משרד החינוך. בשנים הראשונות, בתי הספר שהצטרפו היו מאוד בפריפריות, גם הגיאוגרפיות וגם החברתיות. בתי ספר של קירוב, בתי ספר של חב״ד, שאמרו, "אנחנו עוברים כי יש בעיות תקציביות וזו הדרך לפתור'".
הפער נשבר כאשר קבוצות של הורים, בירושלים ובבית שמש, החלו לבחור בחינוך הממלכתי-חרדי מרצון: "כשקמו בתי ספר חדשים בירושלים, כמו בית רבן ובנות ירושלים, הם אמרו – אנחנו לא איזה פריפריה ואנחנו לא עוברים מקשיים כלכליים, אנחנו מקימים בית ספר חדש שהוא ממלכתי חרדי, כי אנחנו מאמינים בזה… זו התחלה של מוסד של החרדים ישראלים".
"אמרו שמי שלומד בממלכתי חרדי הוא לא באמת חרדי"
המערכת, שהחלה בשוליים, נענתה תחילה בזלזול. "בהתחלה התעלמו, אמרו איזה שטויות", סוקניק משחזרת. כשבתי הספר החלו להתרחב, ההתנגדות עלתה מדרגה. "אז התחילו להגיד, מי ששולח את הילדים שלו לממלכתי-חרדי הוא לא בסדר, ומי שעובדת בממלכתי-חרדי לא בסדר. היה לזה מחירים גם קהילתיים וחברתיים, אבל כל מי שהיה קשור לתחום הזה הבין שהשינוי יקרה, הוא כבר היה עובדה בשטח".
על אף המחירים החברתיים, הזרם המשיך לצמוח. השינוי הגדול התרחש בשנה שעברה: "כשהצטרפו למעלה מ-30 מוסדות, ביניהם של חסידות בעלזא והחסידות של הרב אברג'ל. ההחלטה של חסידות בעלזא להעביר את החיידרים שלה הייתה הצהרה, שפתחה דלת לעוד חרדים רבים להצטרף לחינוך הממלכתי חרדי".
הפער התקציבי והשחיתות במערכות המקבילות
המערכות הוותיקות בחינוך החרדי – החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני – פועלות במעמד של "מוכר שאינו רשמי", ומופעלות על ידי עמותות גדולות המקבלות תקציבים מהמדינה. אלא שכאשר התקציב עובר דרך עמותה, נוצרים עיוותים. "משרד החינוך מעביר את הכסף, אבל יש עמותה. אז יש כל מיני דברים שיכולים לקרות בעמותות", אומרת סוקניק. לדבריה, במעיין החינוך התורני "היו בעיות מאוד מאוד קשות של אי-סדירויות. הכסף שהגיע לעמותה ואמור היה לעבור לבתי ספר ולמורים לא תמיד הגיע ליעדו".
השחיתות התבטאה גם בחיי היומיום של מורות ומורים. "במעיין החינוך התורני, היית חייבת כמורה לתת הוראת קבע לעיתון של ש״ס. וזה היה יורד לך מהמשכורת", סוקניק מספרת. אחותה, לדבריה, נדרשה להחזיר למוסד חלק מהשכר שהוזן בתלוש. אפילו חוזים שנחתמו מול מורים כללו סעיפים לא חוקיים: "אמרו לי – את חותמת על חוזה שהוא לא חוקי. אם את לא רוצה אל תחתמי אבל יש אחרות שיחתמו". וכשהעמותה נקלעת לקשיים, מי שמשלם את המחיר הם העובדים והתלמידים: "אני, שעבדתי באותה תקופה דרך מעיין החינוך התורני של ש״ס, לא קיבלתי משכורת. כמה חודשים טובים".
לימודי ליבה והקשר לגיוס
סוקניק רואה קשר ישיר בין סוג החינוך שתלמיד חרדי מקבל בגיל צעיר, לבין האפשרות שלו להשתלב בעתיד בצבא ובתעסוקה. לדבריה, ההבדל נעוץ בזמן שבו נלמדים לימודי הליבה: "אנגלית זו שפה. מתמטיקה זו שפה. אם מפספסים את הזמן הקריטי, אז יהיה מאוד קשה לרכוש שפה אחר כך. לכן, כשהחשיפה לאנגלית ומתמטיקה מתרחשת בגיל מבוגר, במכינות לאקדמיה או לקראת השירות, זה לא מצליח. יש נשירה מטורפת".
החינוך הממלכתי-חרדי, לדבריה, פותח מסלול אחר לגמרי: תלמידים שמקבלים לימודי ליבה כבר בגיל יסודי עשויים להמשיך לישיבה שמשלבת בגרויות, ואחר כך להגיע לגיוס בגיל מתאים, מבלי להרגיש שהשירות סותר את הזהות הדתית שלהם. "ממילא, מהמקום הזה כבר יש הרבה יותר פתיחות לעולם, וכבר יש הרבה יותר פתיחות לשירות".
היא מדגישה שמדובר בתהליך איטי, אך עמוק: "מה שיוביל עוד חמש, שש, שבע, שמונה שנים ליותר גיוס של חרדים, זה החינוך הממלכתי-חרדי".
התחושות מאז ה-7 באוקטובר
סוקניק לא מתכחשת לתחושת חוסר האמון ההדדית בין הציבור הכללי לציבור החרדי סביב סוגיית הגיוס. היא מבינה את הזעם הציבורי – אבל מזהירה מפני צעדים חד-צדדיים: "כשעושים תנועה של מקל ולא עושים עם זה גזר – למי שפועל – זו טעות." לדבריה, סנקציות עשויות להחריף את ההסתגרות: "כשהחברה החרדית מותקפת, היא תמיד תסתגר חזרה." אבל הציבור ששולח ילדיו לממלכתי-חרדי, היא מדגישה, "זה לא אותו ציבור שיפחידו אותו… חלקו יגיד שהסנקציות מוצדקות".
פייני מדברת על שינוי לא מתוך אידיאולוגיה מופשטת, אלא מתוך החיים עצמם – כולל שלה. כאם חרדית, היא רואה מקרוב איך הדור הצעיר מגיב למציאות המשתנה. "הבן הגדול שלי הוא בצבא ויש לי עוד בן שעכשיו מחפשים אותו בשביל צו גיוס, והוא בישיבה… והבן השלישי, בן 16, קיבל צו ראשון, והוא אומר לי: אני הולך להתגייס." הבית שלה, כך נראה, כבר נמצא בעומק התפר שבין חרדיות להשתלבות אזרחית.
הפתרון לסוגיית הגיוס
המפתח מבחינתה נמצא דווקא בשיח פרקטי: "אם היו שואלים אותי, הייתי ממליצה לא להיכנס בכלל לשיחה על ערכים. שיחה על ערכים זו שיחה מאוד סובייקטיבית, ואנחנו באמת מדברים בשפות שונות". במקום זה, היא מציעה לנקוט גישה פרגמטית – כזו שמבינה את כוחם של תמריצים כלכליים, גם כשהם מעוררים התנגדות: "אם תיוולד לבן שלי ילדה והוא לא ישרת, הוא לא יקבל הנחה למעונות. הדברים האלה יכולים להשפיע".
לדבריה, זה לא רעיון חדש. גם בעבר, כשהופחתו קצבאות הילדים, התרחש שינוי אמיתי: "הקפיצה הגדולה של גברים בשוק התעסוקה הייתה אחרי שנתניהו חתך בקצבאות הילדים. לא הייתה ברירה אז יצאו לעבוד".
ברקע הדיון על חוק הגיוס נראה שהחינוך הממלכתי-חרדי מסמן את תחילתו של שינוי עמוק, אמנם פחות חד ומהיר אך משמעותי מאוד. השאלה אם שינוי זה יצליח לגשר על הפערים בזמן נשארה תלויה. עם זאת יכול להיות שחברה החרדית של 10 השנים הבאות תיהיה שונה מאוד מזו שמתנהל מולה המשא ומתן היום.
נכון למועד פרסום הכתבה לא התקבלה תגובה ממפלגת ש"ס וממעיין החינוך התורני – בני יוסף
לסגור את הברזים – יתגייסו כמו גדוילים