בתום בדיקה של נסיבות האירוע, צה"ל הודיע הבוקר (ב') כי עופר מוסקוביץ', תושב משגב עם שנהרג אתמול מנפילה על רכבו – נהרג בשוגג מאש צה"ל, בשל טעות במהלך ירי ארטילרי לעבר לבנון.
גופתו של עופר, המכונה "פושקו", נמצאה אתמול בתוך רכב שעלה באש, לאחר שספג פגיעה. מקהילת משגב עם נמסר: "פושקו. דובר, חקלאי, חבר, סמל ומורשת עבור כולנו. לאורך כל השנים היה הקול הבולט של כולנו. אנו שולחים תנחומים מעומק הלב וחיבוק חזק למשפחתו ולכל קהילת משגב עם. הגליל לא ייראה עוד אותו הדבר בלעדיו. יהי זכרו ברוך".
הראיון מלפני שבוע בלבד
בריאיון שהעניק ל-N12 לפני כשבוע, פושקו נראה כמו התגלמות של העמידה האיתנה של תושבי הצפון. בעוד ברקע נשמעו שוב ושוב פיצוצים ואזעקות, הוא סיפר על החיבור העמוק שלו לאדמה ולמטעים.
"אלה החיים שלנו, ואנחנו עושים פה חיים חדשים", אמר אז בחיוך של אופטימיות זהירה. "זה יהיה עוד הרבה אחריי, העצים האלה. הנכדים שלי – ועכשיו יש לי נכד חדש מלפני יומיים – הנכדים שלי יוכלו להסתובב פה ולהגיד: 'זה המטע שסבא שלי נטע'".
"פושקו יש רק אחד"
בריאיון, שעסק בחקלאים שממשיכים לעבוד ב"שטחים הפתוחים" תחת אש חיזבאללה, מושקוביץ' גם הסביר עד כמה הכינוי שדבק בו הפך לשם שמזוהה איתו בכל האזור.
"עופר יש הרבה. אבל פושקו יש רק אחד", סיפר. "אם תסתובב בגליל העליון ותשאל אנשים אם הם מכירים את עופר ממשגב עם, אולי מעטים יידעו. אבל אם תשאל אותם אם הם מכירים את פושקו, סדר גודל של 89% יגידו לך 'ודאי'". ומאיפה הכינוי? "זה היסטוריה, עזוב. זה מהתקופה של תנועת הנוער וכאלה. סיפור ארוך. סיפור ארוך מאוד".
מלבד עבודתו במטעי הקיבוץ, פושקו החזיק גם חלקה רחבת ידיים סמוך לכפר יובל, ליד מטולה. שם, בלב השטח, הוא נחשף באופן ישיר לאיום המתמשך מצד חיזבאללה, ותיאר את הפחד שליווה אותו ואת שאר החקלאים. "זה לגמרי פחד מוות. אבל הייתה אבולוציה. בתחילת המלחמה פחדנו מאוד כי לא ידענו מה קורה והשטח נמצא באזור מאוד בעייתי. אז מאוד חששנו, בייחוד חששנו מהקטע של חדירות ופחות מטילים. טילים אנחנו כבר מכירים".
"הפחד הכי גדול שיש"
כך הוא תיאר את רגעי האימה בשטח, ובעיקר את הסכנה שבירי נ"ט ללא התרעה מוקדמת: "אתה שומע את הבום ומיד אחרי את האזעקה. אבל בטילי נ"ט אין שום אזעקה, שום התראה, שום דבר – פתאום אתה שומע בום ואתה לא יודע מאיפה זה בא לך. זה הפחד הכי גדול שיש. פחד מטורף"
בהמשך הריאיון הוא סיפר כיצד, עם חלוף הזמן, נאלצו הוא וחבריו להסתגל למציאות המסוכנת – עד שהירי לעבר השטחים החקלאיים עצמם שינה שוב את תחושת הסיכון.
הוא סיפר: "לאט-לאט התרגלנו לכל הסיטואציה ולכל מה שקורה ותפסנו ביטחון. היינו נכנסים לשטח הרבה יותר בקלות. ואז הגיעו הנ"טים לכיוון השטחים החקלאיים. תמיד אמרו לנו שהם יורים רק על הצבא, אבל אז הם התחילו לירות על השטחים, ואז גם התחיל הלחץ של הרבה מאוד חקלאים שדרשו לקבל מיגוניות לשטח. עכשיו, מה זה מיגוניות לשטח? נגיד השטח של 400 דונמים – מיגונית אחת לא תספיק לכלום, בטח אם אתה נמצא בקצה השטח. זה כמו שאני אגיד לך בבית שיש מיגונית בקצה הרחוב".
