אילן הייטנר לא תכנן לכתוב ספרים. הוא סיים תואר בכלכלה, לא מצא עבודה, והתחיל לכתוב יומן אישי. היומן הפך לספר, הספר הפך לרב־מכר, ומשם התחילה הדרך.
ספר הביכורים שלו, "חוכמת הבייגלה" סיפור מסע אישי של גבר צעיר שמחפש משמעות, אהבה ואיזון בעולם מבולבל, נמכר בעשרות אלפי עותקים והפך לסרט. מלך החומוס ומלכת האמבטיה הציג את אותו סגנון קצבי, חושפני ורווי הומור עצמי, וסימן את הייטנר כקול אחר בדורו. ספריו הפכו לתופעה תרבותית, דווקא בגלל הפשטות, הרגש והכנות הלא מתנצלת.
ספרים שעוברים בין לוחמים
בימים אלה הייטנר מרצה כמעט בכל מקום, מבתי ספר ועד בתי אבות, בחברות ובארגונים מכל הסוגים. "ממש כל טווח הגילאים", הוא מציין, ומספר על חוויות שמצטברות מכל עבר. אבל מה שהכי נגע בו לאחרונה היו הסיפורים מהחזית. חיילים שקראו את ספריו בתוך עזה, בשעות הקשות ביותר, ומצאו בהם תקווה. "הם העבירו את הספרים שלי מאחד לשני", הוא משתף. "הם אמרו לי, בזכות הספר הפכנו ללוחמים טובים יותר".
הדברים חדרו ללבו. הוא מודה שלא ציפה לכך, ושלעיתים קשה לו להאמין שהכתיבה האישית והכנה שלו מצליחה לגעת כל כך עמוק. "זה מאוד מספק. אתה כותב מתוך עצמך, כמעט באינטימיות מוחלטת, ופתאום מגלה שזה חצה גבולות, הגיע לחיילים, הדליק להם אור במקומות הכי חשוכים. אין דבר שיכול להשתוות לתחושה הזו".
כתיבה בלי פילטרים
הייטנר כאמור, לא חלם להיות סופר. הוא בכלל רצה להיות איש עסקים. גם אחרי שמונה ספרים מצליחים, הוא לא מזהה את עצמו עם התואר הזה. "אני לא מרגיש סופר", הוא אומר בפשטות. "הכתיבה בשבילי היא אמצעי. אני פורק רגשות, מעביר רעיונות, מנסה להבין את עצמי. לא התכוונתי לגעת באנשים, רק כתבתי את מה שאני מרגיש".
דווקא בגלל זה, הלחץ שגורם לאחרים לקפוא מול הדף פשוט לא קיים אצלו. הוא לא מנסה להרשים ולא מחפש תחכום. הכנות היא לא סגנון, אלא תנאי. "ככל שאתה יותר אישי, ככה זה יותר אוניברסלי", הוא מסביר. "ברגע שאתה נוגע בעצמך, אתה נוגע באמת של אחרים".
האתגרים בקרב בני הנוער
ספרו האחרון של הייטנר, יניב הלא מגניב וחבורת המקובלים האכזרית, הוא ספרו הראשון לבני נוער, ומבוסס על חוויותיו האישיות של הייטנר כילד. לצד ההומור והקלילות שמאפיינים את כתיבתו, הייטנר לא מהסס לגעת גם בכאב.
הספר עוסק בילדים שמרגישים בחוץ, שמבקשים להיות שייכים. "הרבה ילדים היום חיים בעומס רגשי גדול. כל הזמן יש מסכים, הודעות, תגובות. אין שקט אמיתי", הוא אומר. "פעם היינו חוזרים הביתה ונרגעים. היום הכול נמשך גם אחר הצהריים וגם בלילה".
דווקא שם, בתוך הרעש, הוא בוחר לספר סיפור אחר. סיפור שמחזק, שמנרמל את תחושת השונות, שמזכיר לנער או נערה שהם לא לבד. "הרבה כתבו לי שהרגישו בודדים ופתאום הבינו שהם לא היחידים. מישהו אפילו כתב שהוא היה זה שפגע באחרים, ושהספר גרם לו לעצור, לחשוב ולבקש סליחה". הייטנר מאמין שגם ילד בלי חוסן פנימי יכול למצוא עוגן. לפעמים, מספיק ספר אחד כדי להתחיל שינוי.
שבוע הספר של פעם
למרות שהוא מזוהה מאוד עם הספרות הישראלית של שנות האלפיים, הייטנר מתבונן על שבוע הספר בגישה מפוכחת. "פעם, כשיצא חוכמת הבייגלה, שבוע הספר היה חגיגה אמיתית", הוא נזכר. "היה בזה קסם. כל עם ישראל יצא לדוכנים, פגש סופרים, קנה ספרים. היום זה כבר פחות אירוע, זה יותר שיווק".
בכל זאת, הוא מאמין בכוח של ספר לחדור עמוק. לא בזכות מבצעים ולא בזכות יחסי ציבור, אלא בזכות מילה שנכתבה מהלב. "אנשים עדיין אוהבים ספרים", הוא אומר. "הם רוצים להרגיש שמישהו כתב בדיוק עליהם, שהם לא לבד". אולי בגלל זה, גם בלי להילחם על מקום על המדף, הוא ממשיך לגעת באנשים.
עתיד הספרות
הייטנר לא ממהר לכתוב ספר חדש. בינתיים הוא נהנה לפגוש אנשים, להקשיב, לשתף, ולהשפיע. כשנשאל על העתיד של עולם הספרות בעידן הבינה המלאכותית, תשובתו ישירה. "לדעתי אין עתיד. כל אחד יוכל לכתוב ספר, ואף אחד לא יוכל לדעת אם זה נכתב בידי אדם או מכונה". ובכל זאת, הוא לא נשמע מודאג. אולי משום שאצלו, הסיפור תמיד היה רק כלי ולא מטרה.
גם בעולם משתנה, הייטנר מאמין במשהו שלא משתנה: סבלנות, אנושיות וראיית הטוב אצל הזולת.
