סדרת הכתבות שלנו על "חיבורי ברזל" – המיזם המרגש שמחבר בין נשים ישראליות לבין לוחמים פצועים, במטרה ליצור קשרי נישואין חדשים מתוך הכאב והתקווה, עוררה עניין והתרגשות רבה בקרב הקוראים והקוראות. במהלך הריאיון עם יוזמת המיזם, הגברת אוסי אבן צור, התוודענו לדמותה: אישה מסורה, חדה ומלאת אמונה, שמסרבת להשלים עם בדידותם של גיבורי הקרב.
ואז, כמעט במקרה, התגלה פרט שלא סופר עד כה, פריט ביוגרפי קטן, אבל כזה ששופך אור חדש על הכל: אוסי היא נכדתו של הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל המערבי במשך כמעט שלושה עשורים, מהדמויות הרוחניות הבולטות של דור התחייה בארץ.
לפעמים, דווקא באמצע סדרת כתבות עכשווית, מתגלה סיפור מהעבר שמשנה את כל זווית ההסתכלות. וזה בדיוק מה שקרה כאן.
להיות לפה לכותל – או לחייל
הרב גץ, למי שאינו מכיר, לא היה רק פוסק הלכה או דמות ציבורית. הוא היה דמות של חיבורים. כשהתמנה לרב הכותל, אמר פעם: "אני משתדל להיות לפה לכותל – כי לכותל אין פה. אני רוצה להיות זה שקולט את הכאב של כל מי שבא לשפוך את ליבו".
אותו קו מדויק של שליחות, הקשבה וכאב שמבקש ריפוי, עובר, אולי בלי לתכנן, בפעולותיה של נכדתו. היום, אוסי מנסה להיות פה אחר – פה לחיילים שפצעי הקרב שלהם לפעמים שותקים. פה שמאמין שאפשר להתחיל מחדש. פה שמחבר.
המיזם עצמו, שזוכה להיענות הולכת וגדלה, מציע ללוחמים פצועים מכל גווני החברה להירשם באופן דיסקרטי, למלא שאלון ולפתוח דלת לחיים חדשים. מאות נשים רווקות, גרושות, דתיות וחילוניות – פנו ביוזמתן, וביקשו להכיר את הלוחמים.
חיבורים בין דורות ולבבות
יש בזה משהו כמעט סמלי, אפילו פיוטי. הסבא היה אדם של רוח, חיבור ואמונה. הנכדה היא אשת מעשה, יוזמה ותיקון. אבל בלב שניהם אותה אמת פשוטה: שעם ישראל חי מתוך חיבורים.
חיבור בין אדם לחברו. חיבור בין העבר להווה. חיבור שהוא חזק, גם אם לפעמים כואב – אבל תמיד מלא בתקווה ובביטחון. "חיבורי ברזל". בדיוק כך.
ממשיכים את החוט
פתאום, כשמבינים מי הייתה הדמות שעמדה מאחורי החינוך של אוסי, הכל מסתדר. הבחירה שלה לפעול, לא לוותר, לראות את הלוחמים כגיבורים ולא כ"מסכנים" – זו תוצאה של מורשת, של משפחה שחיה את ערך השליחות המחברת, של מסורת שעסוקה תמיד גם בנתינה.
וכל זה תזכורת שעם ישראל, כמו ברזל, אף פעם לא נשבר – רק מתחזק ומתחשל.
איזה יופי-כל הכבוד לה,רעיון מבורך