"הייתי בן 19 כשהגרמנים כבשו את ורשה". כך מתחיל סיפורו של פרץ חורשתי ז"ל, שורד שואה שהפך ללוחם פרטיזן. סיפורו המופלא שמסופר בכתב שלפניכם, הינו אמיתי לגמרי.
אביו של פרץ, חבר במחתרת הפולנית, ידע שהוא לא יוכל להגן עליו. הוא הבריח אותו לרכבת מזרחה, בתקווה שיוכל להצטרף לפרטיזנים. בידו של פרץ שם פגיון קטן – "למקרה הצורך". זו הייתה הפעם האחרונה שראה את אביו.
צפו בסיפור המדהים של פרץ חורשתי:
"שלפתי את הפגיון"
בשלב מסוים בנסיעה הרכבת נעצרה והתחילו בדיקות מסמכים. פרץ הבין שהוא עלול להיתפס כי בידו לא היו כאלו. בתעוזה, חמק לקרון בלם ריק והמשיך בנסיעה. שם, מרוב תשישות, נרדם. כשהתעורר, מצא חייל גרמני יושב לידו. הוא בירך אותו בפולנית – והחייל לא חשד. להפך – הוא הציע לו אוכל, ואז נרדם בעצמו ליד הדלת. כשהרכבת החלה להאט – הבין פרץ שהגיע הרגע לברוח. אבל החייל חסם את הדלת.
"שלפתי את הפגיון", הוא מספר. "הלב שלי דפק. היססתי, לא פגעתי באף אחד לפני זה". באותו רגע פרץ נזכר בזוועות שראה את הגרמנים עושים ליהודים. מיד לאחר מכן נמלך בדעתו ודקר את החייל, שצרח. יריות נורו לעברו ושרקו מעל ראשו. פרץ פתח את הדלת, קפץ מהקרון – ונפל לתעלה. ראשו נחבל, והוא התעלף.
ניצול שמצא חיים ביער
כשהתעורר – הרכבת כבר התרחקה. הוא זחל הרחק מהפסים, נכנס אל היער ובמשך ימים שוטט רעב ותשוש. לבסוף מצא ביערות בלרוס את קבוצת הפרטיזנים של האחים בלסקי והצטרף לשורותיה.
לאחר המלחמה חורשתי עלה ארצה על אוניית המעפילים "ביריה" והצטרף לאצ"ל. במלחמת השחרור שירת כסמ"פ בחטיבת גבעתי והשתתף בקרב על מצודת יואב, שם נפצע. בהמשך הקים את תחנת כיבוי האש באילת. בגיל 75 החל לצייר את זיכרונותיו מהמלחמה והוציא בעזרת חבריו את ספר הציורים: "העזה, חוצפה ומזל: כך שרדתי". ציוריו המקוריים מוצגים ביד ושם.
