בי"ג בתמוז ה'תרס"ו, 6 ביולי 1906, נולדה שכונת "אחוזת בית", מחוץ לחומות יפו. זו הייתה שכונה יהודית קטנה, שנבנתה על חולות ריקים – והפכה לימים לעיר תל אביב. המועד הזה נקבע ליסוד השכונה ונחשב גם ליום הולדתה הרשמי של העיר העברית הראשונה. רגע היסטורי-עכשווי.
ניו יורק ארץ־ישראלית
יום קודם התכנסו כ־120 מיהודי יפו במועדון "ישורון" והקימו את אגודת "אחוזת בית". האגודה בחרה ועד, ובראשו עמד האדריכל עקיבא אריה ויס, שתכנן את השכונה. לצידו נבחרו דב ברגר, יצחק חיותמן, יחזקאל דנין ודוד סמילנסקי.
השכונה נבנתה ליד נווה צדק ונווה שלום, וחזונה היה שאפתני. בעלון ההסברה נכתב:
"וכמו שהעיר ניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ־ישראלית".
החידוש: מים זורמים
לאגודת "אחוזת בית" הצטרפו 60 חברים. הם גייסו יחד 100 אלף פרנק. הקרן הקיימת הוסיפה הלוואה של 300 אלף פרנק. מהלך שעורר ביקורת על שימוש בכספי ציבור לבנייה עירונית.
חברי האגודה התלבטו היכן להקים את השכונה. חלקם רצו מגרש קטן בתוך יפו כדי להבטיח בית פרטי לעצמם. אחרים דרשו שטח גדול שיאפשר התרחבות עתידית. בסופו של דבר הם רכשו את אדמת כרם ג'יבלי – מרוחקת וזולה.
החוק העות'מאני אסר על יהודים לרכוש קרקעות. כדי לעקוף את המגבלה, רשם הבנקאי ההולנדי־יהודי יעקובוס קאן את הקרקעות על שמו. קאן, ציוני נלהב, החזיק ברישום עד אוגוסט 1908, אז שוקמה החוקה באימפריה והקרקע נרשמה רשמית.
יוסף טריידל, מהנדס ומודד ציוני, הכין את תוכנית השכונה הראשונה. הוא כלל בה מים זורמים – חידוש חשוב לאותם ימים. בהמשך הצטרף לתכנון גם האדריכל האוסטרי־יהודי וילהלם שטיאסני. הרחובות נקראו על שם מנהיגים ציוניים.
עבודה עברית
לקראת תחילת העבודות, פועלים יהודים דרשו שהבנייה תתבצע בעבודה עברית. הם טענו שלאגודה יש אחריות מוסרית – בגלל ההלוואה שקיבלה מהקרן הקיימת – להעסיק יהודים בלבד.
הלחץ כלל איומים ואף תקיפות מצד פועלים כלפי קבלנים שסירבו. אך למרות המחאה, רוב הבתים נבנו בפועל בידי פועלים ערבים.
הגרלת המגרשים
ב־11 באפריל 1909 (כ' בניסן תרס"ט), אחרי שלוש שנות מאמץ, התכנסו המשפחות המייסדות על חולות יפו. הן הגרילו את המגרשים באמצעות צדפים שאספו מהים. היום הזה הפך ליום הולדתה של תל אביב. במקום ההגרלה חפרו את באר המים הראשונה. הנדבן יעקב מוזר תרם כספים להקמת הגימנסיה.
האגודה החזיקה בשטחים נוספים, ומכרה אותם למי שיכול היה לשלם במזומן. במאי 1909 החלו ליישר את הקרקע. הבנייה, ברובה מבני כורכר, התקדמה במהירות. בתחילת 1910 עברו המשפחות לבתים החדשים. תוך שנה נבנו כשישים בתים על החולות. ב־21 במאי 1910 החליטה האגודה לקרוא למקום "תל אביב", בהשראת תרגומו של נחום סוקולוב לספר "אלטנוילנד" מאת הרצל.
תל אביב
תל אביב נוסדה רשמית ב־1909 עם הקמת שכונת "אחוזת בית". בפועל, שכונות יהודיות החלו להיבנות מחוץ לחומות יפו כבר 22 שנה קודם לכן. התשתית העירונית צמחה עוד במחצית הראשונה של המאה ה־19, כחלק מהקהילה היהודית של יפו.
ב־19 ביולי 1920 ביקר הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל, בשכונות היהודיות שמחוץ ליפו. הוא תמך ברצון התושבים להיפרד מנהלית מהעיר הערבית. ב־11 במאי 1921 חתם סמואל על פקודת מועצה מקומית תל אביב – ואיחד את השכונות היהודיות תחת שם אחד.
בשנת 1934 הפכה תל אביב לעיר רשמית, בהחלטת שלטונות המנדט הבריטי.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
המחלוקת סביב העבודה באחוזת בית חשפה את המתח בין שתי תפיסות בציונות של ראשית המאה ה־20. אנשי העלייה הראשונה, שרבים מהם היו בורגנים ובעלי הון, העדיפו בנייה בזול תוך הסתמכות על כוח עבודה ערבי. בעיניהם, חשיבות העליונות הלאומית קודמת למאבק החברתי. לעומתם, חלוצי העלייה השנייה שעלו לארץ החל מ־1904 – הדגישו את עקרון "כיבוש העבודה", ודגלו בעבודה עברית מתוך תפיסה מוסרית ולאומית כאחד. לשיטתם, אומה לא יכולה לקום אם יהודיה אינם עובדים את האדמה, בונים את בתיהם ומקיימים את עצמם בעצמם.
הוויכוח שהתפרץ סביב העסקת ערבים באחוזת בית שיקף היטב את המחלוקת. חלוצי העלייה השנייה ראו בבניית תל אביב הזדמנות לממש את חזונם. הם מחו נגד העסקת ערבים, ולעיתים אף הפעילו אלימות כלפי קבלנים שסירבו להעסיק יהודים. בפועל, רוב המבנים נבנו בידי פועלים ערביים – גם באחוזת בית. הדבר ביטא את עוצמת השיקול הכלכלי. הפער בין חזון העבודה העברית למציאות הכלכלית־חברתית נמשך עד ימינו, גם אם ברמה פחותה.
החוק במדינת ישראל
מאז 1995, גיוס עובדים לפי עקרון "עבודה עברית" נחשב בלתי חוקי. זאת בעקבות תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שאוסר אפליה לפי לאום. למרות זאת, יש בעלי עסקים שמצהירים כי הם מעסיקים יהודים בלבד. ארגונים כמו להב"ה, לוח עבודה עברית ו"רוח הערבה" פועלים לעידוד העסקת יהודים בדרכים חוקיות, בעיקר בענפי החקלאות והשירות.
כיצד יש לנהוג היום? ברור לי שעדיפה העסקת יהודים – כי הפרויקט הציוני עדיין בראשיתו וצריך לחזק אותו, גם אחרי יותר מ־150 שנה. אך האם זה אפשרי תמיד? קטונתי.
