ג'יימס ווטסון ופרנסיס קירק היו סטודנטים לביולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', בהתמחות תחת פרופ' מוריס ווילקינס. בתקופה זו חלה התקדמות כלל עולמית בחקר גרעין התא והבנת המקום שהחלבון משחק בו, והביולוגים החלו בניסיון לפצח את מבנה החומר המרכיב את רוב גרעין התא – סליל ה-DNA.
ווטסון וקירק הניחו (נכונה) של-DNA חשיבות רבה בהעברת חומר תושרתי ואצירת מידע גנטי, וניסו על בסיס כך לבנות מודל פיזי שיראה את המבנה של הסליל.
ה-DNA היהודי
בתחילה נכשלו השניים שוב ושוב, אך בהמשך הצליחו להבין בסיוע ווילקינס שמדובר בסליל כפול המתלפף סביב עצמו (רוב הקרדיט על תובנה זו מגיע ככה"נ לרוזלינד פרנקלין – מדענית צעירה ומבריקה ושותפתו של ווילקינס. אך קרדיט זה מעולם לא הגיע, בשילוב של יחסים אישיים עכורים בינה לבין שאר החוקרים, ושוביניזם).
הצוות סיים לבנות מודל ב-28 פברואר 1953, ופרסמוהו במאמרים מדעיים בחודשים שלאחר מכן. התגלית היתה ללא ספק מהחשובות במאה ה-20, ובעלת השפעה אדירה על חקר הגנטיקה והתקדמות הרפואה, והצוות זכה בפרס נובל ב-1962 (פרנקלין נפטרה ב-1958 מסרטן).
