היריבות הכלכלית והתרבותית בין מדינות הצפון והדרום של ארה"ב על רקע שאלת העבדות נסקה לשיאים חדשים לאחר מלחמת ארה"ב מקסיקו. המלחמה נגמרה ב-1848 וארה"ב סיפחה שטחים ענקיים, ומעמד העבדות במדינות העתידות לקום בהם לא היה ברור, וכל צד חשש שהאיזון הפוליטי יופר נגדו. הפשרה הקודמת, מ-1820, אשר אסרה את העבדות מעל לקו רוחב 36°30' הפכה ללא רלוונטית. העסק הסתבך עוד יותר כאשר אוכלוסיות רבות החלו להגר למערב, ולאחר הבהלה לזהב כבר הייתה קליפורניה מוכנה להפוך למדינה חופשית, דבר לו לא היו הדרומיים מוכנים.
הנרי קליי – 'המפשר הגדול'
הסנאטור הוותיק הנרי קלי, אשר החל את הקריירה שלו עם פשרת 1820, חזר עם פשרה נוספת: מחד קליפורניה תתקבל כחופשית, טקסס העבדותית תוקטן, והעבדות תיאסר הוושינגטון די.סי., ומאידך יועבר חוק עבד נמלט נרחב יותר להשבת עבדים שנמלטו לצפון- אל הדרום, וכל יתר הטריטוריות יחליטו על מעמד העבדות בהן בעצמן ע"י בחירות. הפשרה הוצגה בקונגרס ב-29 בינואר 1850, והועברה כחוק שכונה 'פשרת 1850', או 'פשרת קליי'. הפשרה עבדה לזמן מועט, אך לא הצליחה לבלום בטווח הארוך את החיכוך הבלתי נמנע ; וכעבור שנים ספורות פרצו מתחים מחדש על רקע הבחירות בטריטוריות, וכעס על חוק העבד הנמלט, שהובילו באופן ישיר למלחמת האזרחים.
