מחר ימלאו שבועיים למחאה באיראן. לצד התבטאויות פומביות בתקופה האחרונה, כולל הבוקר (ו') של רזא כורש עלי פהלווי, בנו של השאה האחרון, צריכות להעלות בפנינו תהיות חשובות: כיצד נראתה איראן לפני המהפכה האסלאמית? מה הוביל לקריסת אחד המשטרים החזקים במזרח התיכון? ומה יהיה בסוף המחאה הנוכחית?
לא תופעה חדשה
החרפת ההפגנות שהגיעו ליומן ה-13 ממשיכות להתרחב. "עיני העולם נשואות אליכם. צאו לרחובות והשמיעו בקול אחד ומאוחד את דרישתכם", אמר פהלווי בלהט הבוקר. הוא המשיך: "אני גאה בכל אחד ואחת מכם, שבליל חמישי השתלטתם על רחובות איראן כולה. ראיתם בעצמכם כיצד נוכחות של המונים גורמת לכוחות הדיכוי לסגת. היו בטוחים: הניצחון שייך לכם".
המחאות הנוכחיות אינן תופעה חדשה. בעשורים האחרונים חוותה איראן שורה של גלי מחאה: מחאת הסטודנטים ב־1999, "המהפכה הירוקה" ב־2009, מחאות הדלק והיוקר ב־2017–2019, מחאת החיג’אב ב־2022, והגלים הכלכליים של השנים האחרונות. בכל פעם, מה שהצית את המחאות היה שונה – אך הדפוס חזר: מצוקה כלכלית, דיכוי פוליטי ותחושת ניכור מהשלטון. כך היה גם לפני 1979, וכדי להבין את ההווה, צריך לחזור לשלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי.
איראן לפני נפילת השאה:
Iran before Islam took over in 1979.
The Shah of Iran built 4000 publicly funded schools a year.
He provided free meals in schools to combat poverty & banned child marriage so girls could be educated.
This is why Iranians want their Shah back.
The Islamists are the dictators. pic.twitter.com/IISVkevcJu
— Goldie Ghamari | گلسا قمری (@gghamari) January 5, 2026
שלטון השאה: ממלך סמלי לשליט מוחלט
מוחמד רזא פהלווי עלה לשלטון ב־1941, לאחר שכוחות בריטיים וסובייטיים אילצו את אביו, רזא שאה, לוותר על הכתר. בשנותיו הראשונות היה שליט צעיר וחלש יחסית. הכוח האמיתי התחלק בין פרלמנט, ממשלות מתחלפות וגורמים זרים שפעלו באיראן בתקופת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה.
המהפך התרחש ב־1953. ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, שניסה לצמצם את השפעת המערב והוביל את הלאמת תעשיית הנפט, הודח בהפיכה שנתמכה בידי ארצות הברית ובריטניה. ההפיכה הפכה לצומת מכונן בתודעה האיראנית.
מאותו רגע, השאה חדל להיות סמל בלבד. הוא ריכז בידיו את מוקדי הכוח, החליש את הפרלמנט ודחק לשוליים כל אופוזיציה פוליטית משמעותית. איראן נכנסה לעידן של יציבות שלטונית אך גם לעידן של שלטון ריכוזי כמעט מוחלט, שבו מרחב הביקורת הלך והצטמצם.
מודרניזציה מואצת: "המהפכה הלבנה"
בתחילת שנות ה־60 הציג השאה את חזונו הגדול: "המהפכה הלבנה". מדובר היה בסדרת רפורמות שנועדו לשנות מן היסוד את פניה של איראן. מוחמד רזא ביקש להפוך את המדינה לחילונית יותר, מתועשת, מערבית ומודרנית יותר. הרפורמות כללו חלוקת קרקעות, הרחבת מערכת החינוך, השקעה בתשתיות, חיזוק מעמד הנשים ומתן זכות בחירה לנשים. הצעד האחרון היה חריג במזרח התיכון של אותן השנים.
אלא שהשינוי בוצע מלמעלה ולא כלל שיח ציבורי והסכמה רחבה. קבוצות מסורתיות, ובראשן אנשי הדת וסוחרי הבזאר הרגישו פגיעה. עבורם, "המהפכה הלבנה" נתפסה כאיום על הזהות, על הכלכלה המסורתית ועל מעמדם החברתי.
פערים חברתיים ודיכוי פוליטי
המודרניזציה האיצה את הכלכלה, אך הפערים הלכו בין שכבות האוכלוסייה העמיקו. בערים הגדולות נוצרה אליטה חדשה: משכילה, חילונית, מחוברת למערב ונהנית מהשגשוג. מנגד, אזורים כפריים ושכבות מסורתיות נותרו מאחור.
הפערים לא היו רק כלכליים אלא גם תרבותיים. עבור רבים, איראן השתנתה מהר מדי. קודים חברתיים מסורתיים נשחקו. הזהות האסלאמית נדחקה לשוליים. בסך הכל אפשר להגיד כי היתה תחושת ניכור כלפי השלטון, תחושה שהלכה והעמיקה. אנשי הדת, שאיבדו השפעה מוסדית, החלו לבנות כוח ציבורי חדש. כוח שמתבסס על ביקורת מוסרית, דתית ולאומית נגד המשטר.
כדי לשמר שליטה, השאה נשען על מנגנון ביטחוני חזק: ה־SAVAK, המשטרה החשאית. הארגון פיקח על אזרחים, עקב אחרי מתנגדי משטר, עצר פעילים פוליטיים והטיל צנזורה כבדה על התקשורת. הדיכוי יצר שקט אך היה זה שקט כפוי. כל ביקורת, גם מתונה, נחשבה לאיום. התוצאה הייתה היעדר ערוצי מחאה חוקיים. הזעם הציבורי לא נעלם – הוא פשוט הצטבר מתחת לפני השטח. כשהמחאה לבסוף פרצה, משתתפיה לא חיפשו רפורמה. הם דרשו את שינוי המשטר.
מכלכלה משגשגת למשטר אסלאמי
בשנות ה־70 נהנתה איראן מהכנסות עתק מנפט. המדינה השקיעה בצבא, בפרויקטים לאומיים ובתשתיות מרשימות. השאה ביקש למצב את איראן כמעצמה אזורית.
התלות בנפט הייתה מוחלטת ועקבות כך הכלכלה הפכה פגיעה. אינפלציה ויוקר מחיה פגעו במעמד הביניים ובשכבות החלשות. תחושת חוסר הצדק הכלכלי החריפה, דווקא בשנים שבהן המדינה הציגה כלפי חוץ עוצמה ושגשוג. הפער בין הדימוי הרשמי למציאות היומיומית של אזרחים רבים יצר תסכול עמוק.
לקראת 1978–1979 התחברו גורמים שונים למאבק אחד. אנשי דת, סטודנטים, אינטלקטואלים, פועלים, סוחרי בזאר ופעילי שמאל. לא הייתה אידאולוגיה אחת משותפת, אבל הייתה מטרה: הפלת השאה. שביתות, מחאות המוניות ושיתוק הכלכלה ערערו את יסודות השלטון. מנגנוני הביטחון כשלו, הצבא היסס והלגיטימציה קרסה.
ב־1979 עזב השאה את איראן ולא שב אליה עוד. זמן קצר לאחר מכן חזר האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מגלות בת 14 שנים, והמהפכה האסלאמית שינתה את פניה של איראן מן היסוד. המלוכה בוטלה. הרפובליקה האסלאמית קמה ומשטר חדש בעל אידאולוגי ונוקשה, תפס את מקומו של משטר ריכוזי אך חילוני.
יחסי חוץ וישראל: יתרון אסטרטגי, חולשה פנימית
בעקבות המהפכה האיראנית ב־1979 יצא רזא כורש עלי פהלווי לגלות בארצות הברית יחד עם אביו, השאה מוחמד רזא פהלווי, ואמו. הוא היה בן 19. יומיים לאחר מות אביו מסרטן הוכרז רזא כראש בית המלוכה הגולה, בטקס בקהיר ב־31 באוקטובר 1980, ביום הולדתו ה־20, בנוכחות תומכיו.
רזא פהלווי נשען בעיקר על תמיכת איראנים גולים. לוס אנג'לס נחשבת מרכז של המחנה המלוכני, עם קהילה איראנית גדולה. הוא מציג קו פוליטי של הפרדת דת מהמדינה ושלטון אזרחי, אך טוען שהוא נמנע משיח אנטי־דתי. בעבר נשאל רזא בריאיון ב"ניו יורק טיימס" על דתו. "זה עניין פרטי", השיב, "אבל אם אתה חייב לדעת, אני כמובן, על פי השכלתי ועל פי אמונתי, מוסלמי שיעי. אני איש אמונה אדוק".
מאז עליית השאה לשלטון ב־1941 ועד תחילת שנות ה־60 היחסים בין איראן לישראל היו מוגבלים ולא יציבים. איראן שמרה על פרופיל נמוך והושפעה מלחצים פנימיים ומהעולם הערבי. רק בהמשך נבנו בהדרגה קשרים חשאיים עמוקים יותר.
במקביל, איראן אימצה בזירה הבין־לאומית קו פומבי ביקורתי כלפי ישראל. השיא הגיע ב־1975, בתמיכת איראן בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהשוותה ציונות לגזענות.
מאחורי הקלעים התפתחו יחסים הדוקים בין ישראל לאיראן. ראשי ממשלות ישראל, בכירי משרד החוץ, קציני צה"ל וראשי המוסד ביקרו באיראן, ובכירים איראנים ביקרו בישראל. הקשרים הכלכליים התבססו גם על נפט: איראן המשיכה לספק נפט לישראל, והוקמו מנגנוני מסחר ונתיב אסטרטגי כמו צינור אילת–אשקלון.
גם הקשרים האזרחיים והביטחוניים התרחבו. חברות ישראליות פעלו באיראן בתחומי תשתיות, מים וחקלאות, וישראל סיפקה ידע מקצועי. בעשור האחרון לשלטון השאה גדל היצוא הביטחוני מישראל לאיראן, התקיימו קשרים בין "המוסד" ל"SAVAK", ובוצעו שיתופי פעולה צבאיים, כולל פרויקטים לפיתוח מערכות נשק. עם זאת, היחסים נותרו חסרי לגיטימציה ציבורית רחבה. נפילת המשטר ב־1979 חתכה אותם בבת אחת.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
למרות שהמחאות הנוכחיות נרחבות במיוחד, עדיין מוקדם לקבוע לאן הן הולכות. עלי חמינאי, "המנהיג העליון", נאם הבוקר והתייחס למשבר הפנימי. הוא ניסה להרגיע את הרחוב, לייצב את המערכת, ולהציג שליטה במצב.
מבחינת ישראל, האינטרס ברור: שינוי באיראן צריך להגיע מבפנים, בתהליך טבעי, בלי מעורבות ישראלית ישירה. לכן בירושלים צריכים להיערך לכל תרחיש: שינוי משטר או הישרדותו. ייתכן בהחלט שההפגנות לא יובילו לנפילת השלטון ולא יחזירו את כורש פהלווי למולדתו. לכן, עלינו כמדינה וכציבור להמשיך ולהתכונן לסבב הבא באיראן, בין אם ביוזמתנו ובין אם ביוזמת החיה הפצועה איראן.
לסיום נזכיר, כי בתחילת השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס למצב באיראן. "מזדהים עם המאבק של העם האיראני ושאיפתו לחירות וצדק. אם נותקף – ההשלכות על איראן תהיינה חמורות מאוד", אמר. עוד הוסיף: "בכל מקרה, עוד לפני ובמהלך ביקורי בארה"ב הבהרתי ביחס לתרגילים צבאיים שאיראן קיימה – שאם נותקף, ההשלכות על איראן תהיינה חמורות מאוד".
