היום ב-1843 נכנס לתוקף חוזה נאנקינג, שהעניק לבריטים שליטה בהונג – קונג.
בראשית המאה ה-19 הלך והתגבר הסחר בין סין לאירופה, וסחורות סיניות הפכו לפופולריות מאוד במערב. אך החברה הסינית היתה יחסית מסוגרת, ולא התעניינה מאוד בסחורות מערביות, אלא רק בכסף וזהב – דבר שהחל להוביל לריקון יתרות המערב, למורת רוחן. לבסוף הצליחה בריטניה למצוא מוצר בו יתעניינו הסינים – סם האופיום, שהפך לפופולרי מאוד. הממשל הסיני התנגד לייבוא האופיום בשל נזקיו לחברה ולכלכלה הסינית, ולבסוף החל בהחרמת מחסני אופיום בריטיים ובתקנות חוקיות נגדו. הבריטים ראו בזאת עילה למלחמה, ובך החלה ב-1839 'מלחמת האופיום הראשונה'. הבריטים השתלטו על האי הונג קונג, וביצעו פשיטות לפנים סין בספינות קיטור מודרניות; הסינים לא יכלו להתמודד עם עוצמתה של בריטניה ולבסוף הגיעו עימה לידי הסכם (חוזה נאנקינג) במסגרתו התחייבו שלא להגביל את ייבוא האופיום, ומסרו את הונג – קונג לידי הבריטים. הונג קונג נותרה בידי הבריטים למשך 150 שנה, במהלכן הפכה לאחת הערים העשירות והמפותחות בעולם. במקביל, סימל החוזה את יריית הפתיחה ל'100 שנות ההשפלה' של סין, שהובילו לשקיעת הקיסרות ועליית סין המודרנית, ומשפיעים מאוד על תפיסתה הגיאואסטרטגית עד היום.
מקור תמונה – ויקיפדיה
