היום ב-2010 החלו מאורעות 'האביב הערבי'.
מאז עצמאותן במהלך אמצע המאה ה-20, נשלטו מדינות ערב בידי שלטונות מלוכניים, צבאיים או עריצים. רוב המשטרים היו כושלים יחסית, והמשען היחיד שהבטיחו היה היציבות החברתית (לרוב); אך לאחר המשבר הכלכלי של 2008, אשר דרדר את המדינות למצוקה קשה, גם זה לא הספיק. ב-17 בדצמבר הצית עצמו צעיר תוניסאי כמחאה על קשייו; הלוויתו הפכה להפגנה, שהפכה עד מהרה לגל אדיר ששטף את תוניסיה והוביל תוך חודש לבריחת הדיקטטור של המדינה ולהכרזה על בחירות. השינוי המהיר עורר השראה בקרב צעירים, ליברלים או ענים בכל מדינות ערב, והחל אפקט דומינו אדיר עם מחאות ענק בארצות רבות. במצרים הובילו המחאות להתפטרותו של מובארכ, שליט המדינה במשך 30 שנה, ולדמוקרטיזציה; אך בארצות אחרות, כגון לוב, תימן וסוריה, הובילו המחאות עד מהרה למלחמת אזרחים בהיקף מלא. בסופו של דבר, נתפס האביב הערבי בעיקר ככישלון, לאחר שגם במצרים ובתוניסיה לא הצליחו הדמוקרטיות להחזיק מעמד לאורך זמן ממושך. העולם הערבי חזר לסורו, ועולם כמנהגו נהג.
