עד אמצע המאה ה-19 הייתה איטליה מחולקת למדינות ונסיכויות רבות, בדומה לגרמניה. אך המלחמות הנפוליאניות ו'אביב העמים' ב-1848 העמידו את הלאומיות האיטלקית בראש סדר היום. מדינות גדולות השתלטו על הקטנות יותר, ותוך עשור נותרו באיטליה רק 4 ישויות מרכזיות: ממלכת סרדיניה-פיאדמונט, ממלכת שתי הסיציליות, שטחי האפיפיור וטוסקנה (וונציה הכבושה ע"י האוסטרים). סרדיניה הייתה הדוחפת העיקרית לעצמאות (בתמיכת צרפת), וב-1859 יצאה למלחמה באוסטריה, ואמנם נכשלה בשחרור מוחלט של הצפון אך הצליחה להשתלט על רוב טוסקנה.
כיבוש ללא הכרזת מלחמה
סרדיניה לא רצתה לצאת למלחמה מול ממלכת שתי הסיציליות, אך המצביא ג'וזפה גריבלדי החליט לשחק לבד, ויצא עם אלף מתומכיו למסע לכיבוש סיציליה במאי 1860- דבר שייזכר לימים כ'מסע האלף'. כוחותיו נחתו בסיציליה והשיגו ניצחונות, ועד מהרה צברו תמיכה המונית וצבאם הלך וגדל – וכיבוש שתי הסיציליות הושלם ב-13 בפברואר 1861, עם כיבוש העיר גטה. עקב הכיבוש הוכתר מלך סרדיניה למלך איטליה, דבר שהיווה את שיא ההליך ההיסטורי של 'איחוד איטליה'. איטליה אוחדה לחלוטין לאחר מלחמה מוצלחת באוסטרים ב-1866, וכיבוש שטחי האפיפיור וצמצום תחומי סמכותו למדינת הוותיקן הנוכחית ב-1870.
