כך נפתחה המלחמה: כשזוג פאנטומים ישראליים הביסו 28 מיגים מצריים | צפו בהדמייה

52 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים: ב-6 באוקטובר 1973 פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה מתואמת על כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן, במטרה לכבוש מחדש את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים.

תחושת הביטחון בישראל, שהתבססה על עליונות צבאית בשל הצלחת צה"ל במלחמת ששת הימים התגלתה כשגוייה. ההנהגה המדינית והצבאית לא זיהתה בזמן את ההכנות למלחמה, ולא האמינה שמדינות ערב יעזו לפתוח במערכה כוללת.

בנוסף, הסירוב של ראש ממשלת ישראל באותם ימים, גולדה מאיר, לנסיגה חד צדדית מסיני במסגרת המשא ומתן מול המצרים הוביל לכישלון המאמצים הדיפלומטיים של ארצות הברית.

צפו בקרב על אופירה:

חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים הייתה את אחת מנקודות המבחן הקשות בתולדות חיל האוויר הישראלי. מהיום הראשון של הלחימה, נדרש החיל לפעול בשתי חזיתות: מול מצרים ומול סוריה בניסיון לסייע לכוחות הקרקע, ליירט מטוסי אויב, ולשמור על שמי המדינה.

שלא כמו במלחמת ששת הימים שבה השיג חיל האוויר עליונות מהירה והכריע את הקרב האווירי כבר ביום הראשון, מצא את עצמו הפעם בעימות ממושך מול מערך סוללות נ"מ צפוף, מודרני ומונחה מכ"ם שתוכנן על ידי הסובייטים מראש כדי לשבש את חופש הפעולה האווירי של ישראל.

"אז מעכשיו אתה מוביל"

דקות ספורות לאחר פתיחת מלחמת יום הכיפורים, זיהה בקר היירוט סג"ם אילן ארבל מיחידת הבקרה 528 בהר צפרא כי חדרו לשמי דרום סיני 28 מטוסי מיג 17 ומיג 21 של חיל האוויר המצרי, בגל תקיפה שכלל שבע רביעיות, שכוונו נגד בסיס חיל האוויר אופיר בשארם א שייח'.

צוותי האוויר שהוצבו בכוננות היו אנשי טייסת 107, צעירים וחסרי ניסיון קרבי ממשי. לא היה ביניהם טייס מוסמך להוביל מבנה. סרן אמיר נחומי, יוצא סיירת שריון שעבר הסבה לפנטום, הוסמך באותו בוקר להובלה בשיחת טלפון עם מפקד הטייסת. נחומי סיפר בריאיון ל"בטאון חיל האוויר" במלאות 30 שנה למלחמה על אותה שיחה: "צלצלתי לספקטור, שהיה אז מפקד הטייסת ואמרתי לו שאין פה מוביל – אז מעכשיו אתה מוביל הוא ענה".

גם בקר היירוט ארבל היה קצין צעיר שזה עתה סיים קורס בקרים, אך כשזיהה את התקרבות המטוסים הפעיל את האזעקה בבסיס ובסוללת טילי ההוק הסמוכה, והורה לצוותי הפנטום להמתין בכוננות "הנע והמתן". כל אחד מהפנטומים היה חמוש בארבעה טילי אוויר-אוויר, ולסוללת ההוק עמדו 12 טילים מוכנים.

בעודו מכוון את מכ"מי הסוללה לנעילה על המיגים ומבקש רשות לאש חופשית, הבחין ארבל כי שני הפנטומים ניתקו קשר. הוא הבין שהמריאו על דעת עצמם וביטל מיד את פקודת האש מחשש לירי שגוי.

"אם יש מיגים – אנחנו באוויר"

"לי לא היו שיקולים", הסביר נחומי מאוחר יותר את ההחלטה לפעול בניגוד להוראות. "מי שיושב 400 ק"מ משם לא יכול לדעת. אם יש מיגים – אנחנו באוויר. לא היה מקום להיסוס. היה לנו ביטחון מלא".

נחומי ויבין המריאו ראשונים, עלו על ערוץ היירוט והוכוונו לעבר המיגים שנכנסו מצפון מזרח. שאקי המריא כחצי דקה אחריהם, לאחר תקלה באחד ממנועיו, והצטרף גם הוא לקרב. באוויר הבחינו הטייסים במכתשי פצצות על מסלול ההמראה. "מפציצים את המסלול", אמר נחומי ליבין בקשר, "זו כנראה מלחמה".

במהלך הקרב, שהתנהל בגובה נמוך ובתנאים קשים, בחרו הצוותים להתפצל: נחומי ויבין טסו מזרחה, שאקי ורגב פנו מערבה. "מעבר להגנה על הבסיס", הסביר רגב, "רצינו להגן גם על בסיס חיל הים וסוללת ההוק שהייתה שם כך שלא יכולנו לחפות אחד על השני".

נחומי אישר זאת באיפוק: "מקסימום יפילו אותנו, אנחנו מעל הבית". רגע לפני שהתפצלו, החליפו מילות קוד קצרות בקשר: "עשה כמיטב יכולתך".

הקרב נמשך כשש דקות, "כמו נצח", לדברי נחומי. מטוסם של שאקי ורגב פגע שלוש פעמים במי הים האדום אך יצא ללא נזק, ובמטוסם של נחומי ויבין כבה מנוע לאחר שיגור טיל. בסופו של הקרב הופלו שבעה מיגים: ארבעה בידי נחומי ויבין, ושלושה בידי שאקי ורגב – עוד לפני שרביעיית מיראז' שהוזנקה לעזרה הספיקה להגיע. זה היה קרב האוויר הראשון במלחמה, והוא נחשב לאחד מקרבות ההגנה המרשימים בתולדות חיל האוויר.

תוצאות הקרב וסיבות ההצלחה של חיל האוויר

הקרב על אופירה הסתיים בהצלחה ברורה: אף שבתקיפה נפגעו מסלולי הבסיס וסוללת ההוק – מספר הנפגעים היה נמוך, לא נהרגו אזרחים, ועד הערב תוקנו המסלולים.

לפי פירסומו של פרשן התעופה ניצן סדן ("הקברניט") ההצלחה נבעה מצירוף של חמישה פערים קריטיים. הפער הטכני: הפאנטום, שכבד מהמיג, היה חזק בהרבה, מצויד בשני מנועים, ובשני אנשי צוות – יתרון ביכולת לאתר איומים והזדמנויות. הפער הטקטי: טייסי חיל האוויר המצרי פעלו לפי תרגולות נוקשות, לא זיהו קרב עם מטוס בודד כמצב מוכר – וחששו מליפול למארב ישראלי.

פער האמל"ח בא לידי ביטוי באיכות הירודה של טילי המצריים לעומת אמינות גבוהה יותר של הטילים הישראליים. פער ההפעלה התבטא בבחירה שגויה במיג 17 כמטוס תקיפה, למרות שתוכנן בכלל ליירוט בגובה גבוה, עם שדה ראייה מוגבל לפעולת הפצצה. הטייסים נאלצו להגביה טוס כדי לזהות מטרות, וחשפו עצמם לאש. לבסוף, טיסת הקרב בגובה נמוך הגבילה את המצרים תמרונית, שיבשה את יכולת ניהול הקרב, והעמידה אותם בעמדת חיסרון.

גם הנחיתה על המסלול הפגוע המחישה את יתרון ההכשרה: נחומי ביצע גישת נחיתה בזווית חדה בשיטה הנהוגה על נושאות מטוסים שנועדה להוריד מהירות במכה אחת. המבנה נחת על הקטע שנותר תקין במסלול, והשלים את המבצע. שני מטוסים, שבע הפלות.