מאז ה-7 באוקטובר ובמהלך כל המלחמה, מחלקות השיקום בבתי החולים בישראל מלאות לצערנו בפצועי מלחמה. המציאות הזו, יצרה עבורנו חזית נוספות. חזית מורלית ורגשית יותר בה נאבקים עבור הרוח והשמחה של אותם פצועים ושל הצוותים הרפואיים המטפלים בהם.
לשים את המסכה של הליצן
ב-8 באוקטובר, חוה נעמי בוטבול החליטה לנסוע דרומה. חוה, לוחמת הימ"מ הראשונה בישראל ששרתה 32 שנים במג"ב, לא נסעה לדרום כדי להילחם במחבלים או כדי לחלץ משפחות מהקיבוצים. היא נסעה לבית החולים ברזילי, לבשה את בגדי הליצן וניגשה לעבודה.
"הייתי צריכה להתאפר, לשים את המסכה של הליצן ולהתחיל לשמוח בעצמי כדי להכניס אנרגיות לאנשים אחרים", מספרת חוה על אותו היום.
עם הכניסה לבית החולים רואה חוה מישהי מתייפחת מבכי, אך היא נותרת אובדת עצות. "אני עומדת בצד מסתכלת עליה ובכלל לא יודעת איך לגשת", מסבירה חוה. "זה לא מרגיש נכון לספר בדיחה או לחייך כשאתה לא יודע מה עבר על אנשים". במהרה, חוה מתעשתת ומוצאת את הדרך הנכונה להתייחס למקרה: "אני פשוט מחבקת אותה, חיבוק אמיץ מאוד והיא נרגעה מהבכי".
ליצן מרפא
"ליצנות רפואית כשמה כן היא, אתה אמנם ליצן אבל אתה ליצן מרפא", היא מתארת. "לפעמים לא רוצים לראות ליצן. ממש לא בראש של אנשים לצחוק, לעשות שטויות ולשתף פעולה, אבל זה כל העניין של הליצנות הרפואית. ברגע שאתה מוציא את הבן אדם מהסיטואציה, גם אם לשתיים או שלוש דקות, הוא שוכח שכואב לו".
בתפקידה, חוה נתקלת פעמים רבות בקליינטים מעט יותר 'קשוחים', אך אלו לא מרתיעים אותה, להפך: "דווקא אלה שלא רוצים את קרבתי ולא רוצים לשתף פעולה מאתגרים אותי הכי הרבה".
"אנחנו חייבים לשמור על המדינה הזאת", מכריזה חוה, "אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו". בנוסף היא אומרת: "אם הדרך שלי זה לשמח אנשים, אין דבר יותר טוב מזה".
בוא…ימ"מ..קצת נסחפנו