מתקשים להרגיש שמחה אמיתית גם כשאין סיבה מוצדקת לעצב? ייתכן שהמדע יודע להסביר למה. ד"ר ג'ודית ג'וזף, פסיכיאטרית וחוקרת אמריקאית, טוענת שמה שנראה כתפקוד רגיל לגמרי עלול להסתיר דיכאון סמוי, כזה שמכונה "דיכאון בתפקוד גבוה". מדובר במצב שבו אדם מנהל חיים פעילים, מצטיין בעבודה ואפילו נראה שמח כלפי חוץ, אך בתוכו הוא מנותק מהיכולת לחוות שמחה או עונג בסיסי.
עסוקים בעשייה
ג'וזף, שכתבה לאחרונה ספר על הנושא ואף חוותה אותו בעצמה, מתארת מצב שבו אדם אינו מזהה את הסבל שלו משום שהוא פשוט ממשיך לרוץ קדימה. לדבריה, רבים מאיתנו עסוקים כל הזמן בעשייה, השגה ותפקוד, אך שוכחים לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת מרגישים טוב. בעידן שבו הצלחה נמדדת בעיקר דרך הישגים ותדמית, רגשות כמו שמחה נדחקים לעיתים הצדה בלי שנשים לב.
ריקנות פנימית
הבעיה, היא מסבירה, טמונה בכך שמדובר בתסמינים שקשה לזהות. אלו לא בהכרח אנשים שבוכים או נסוגים, אלא להפך, כאלה שמתפקדים, יוזמים, מקבלים מחמאות. אבל בפנים הם חשים ריקנות. התחושה מוכרת לרבים, כל מה שצריך "אמור" להיות שם, ובכל זאת, משהו חסר.
עצירה להתבוננות
במקרה של ג'וזף, ההכרה בכך הגיעה רק אחרי תקופה של הצלחה חיצונית מרשימה: היא ניהלה מעבדה, הופיעה בטלוויזיה, גידלה ילד, אבל לא הצליחה לחוש שמחה. רק כשבחרה לעצור, לבחון את חייה מבפנים ולחזק את הקשרים המשמעותיים סביבה, היא התחילה לשוב בהדרגה לתחושת החיות שנעלמה. החיפוש שלה אחר שמחה עבר דרך כנות, קרבה אנושית, התבוננות פנימית וירידה מהמרוץ הבלתי פוסק אחר הישגים.
ההבדל בין אושר לשמחה
לדבריה, יש הבדל מהותי בין אושר לשמחה. אושר הוא רגעי, חיצוני ותלוי בנסיבות כמו קנייה חדשה או הצלחה רגעית. שמחה, לעומת זאת, היא פנימית, עמוקה ונובעת ממקום יציב יותר בנפש. כולנו, היא מזכירה, נולדים עם היכולת לשמוח. הבעיה היא שבמהלך החיים ובמיוחד בעולם שמתגמל תפקוד, אנחנו שוכחים להקשיב לעצמנו. ולפעמים, רק כשעוצרים, אפשר באמת להתחיל להרגיש.
