עד השבוע ה־25 להריון, ההפתעה היחידה שחיכתה לאילה ולחיים חיימסון הייתה מין העובר. הם החליטו לחכות עד הלידה כדי לדעת אם זה בן או בת. הכול נראה רגוע, חיים טס לכמה ימים לאירופה, ואילה – בת 35 ואם לארבעה – נשארה בבית ההורים עם ילדיה. אבל לפתע הכול השתנה. אילה חשה בצירים והלידה החלה.
"בגודל של חבילת סוכר"
"זה היה ממש מהיר, הוא יצא לאוויר העולם תוך שני צירים", אילה משחזרת. היא קראה להוריה שהיו בבית וביקשה מהם להרחיק את הילדים ולחייג למד"א לטובת אמבולנס.
הלידה הייתה קצרה, אך המאבק על חיי התינוק נמשך זמן ארוך. "הוא יצא כשהוא נמצא בתוך שק ההיריון, באותו הרגע ידעתי שאני חייבת להיכנס לפעולה", היא מספרת. "כשקרעתי את שק ההיריון כדי לחלץ אותו הוא לא בכה, לא הגיב וראיתי שהוא גם לא נושם, ומיד התחלתי בפעולות החייאה".
"הוא היה כל כך קטן, בגודל של חבילת סוכר ושקל קצת יותר מחצי ממשקלה, רק 650 גרם. גם כשהגיעה הניידת טיפול נמרץ של מד"א לא חזר לו הדופק, ועד בית החולים המשיכו בפעולות ההחייאה".
"מודה לאלוהים"
אחרי כמעט שעה של מאבק, קרה הנס והלב הקטן התחיל לפעום. התינוק הובהל לטיפול נמרץ בפגייה, ורק אז אילה החלה לעכל את שקרה.
"אני מודה לאלוהים שהוא עזר לי לשמור על קור רוח ברגעים האלה ולהיות מסוגלת להשתמש בידע ובניסיון שרכשתי במד"א כפראמדיקית כדי להציל אותו. באותם הרגעים ראיתי לנגד עיני רק את התינוק הקטן שלי ושאני צריכה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להציל אותו".
לאט לאט, יום אחר יום, הוא התחזק. "אף אחד לא חשב שהוא ישרוד ובניסי ניסים הוא עבר יום ועוד יום בבית החולים. ראינו בעיניים שלו את החוזק והעוצמה שלו ולכן קראנו לו לביא, כי הוא נלחם כל הדרך כמו אריה", מסכמת אילה בחיוך.
